שינויים ביכולות למידה כתוצאה משינויים מנטליים בעידן הדיגיטלי

 

עולם המסכים יוצר הרגלים לקבל סיפוק מהיר בתחומי הבידור, האסתטיקה וגם בלמידה. מצב זה משפיע הן על מבוגרים והן על ילדים. ההבדל היחיד בין שתי הקבוצות הוא בהיקף הגירויים שהיה לדור ההורים שכבר נחשף למדיה בהשוואה לדור הילדים.

הורים מעטים במאה ה21 נחשפו ללמידה ולמידע במצב מחשבתי הדומה לשל ילדיהם, מצב שבו הציפייה לסיפוק מהירה יחסית משל אנשים שגדלו במאה העשרים.

קשה להציע הכוונות לבעיה הזו ולקושי של הןרים להבין את מצב ילדיהם. מי שממעט לקרוא מאז שהחל להשתמש בנטפליקס יכול להכיר את הקושי שהתפתח אצלו להתרכז בקריאה ודרך כך להבין את ילדיו, אך הבנה אינה מספיקה בעניין זה, הדבר המרכזי שהורים יכולים לעשות הוא לקרוא בקול ללדיהם בכל גיל ובכל רמה כדי להעביר לילדים הרגשת שותפות לקושי.

הבחירה של ילדים בספרים שיקראו בעצמם בלי שתהיה ביקורת על רמת הקריאות של הספר  מועילה יותר משניתן להבין, מורים שקוראים סיפור בהמשכים בקול ולעיתים מעודדים תגובות יכולים להכיר לילדים עולם שבחלקו נעשה עולם נעלם.

הבנת המצב וקבלתו יכולה לשחרר הורים מרגשות אשם ביחס לילד שאינו מתעניין בלימודים או בהישגים, הכעסים המופנים לילדים מוטב שיופנו להעריך באופן מיוחד פעילויות כמו קריאה בקול או ימי לימוד בטבע.

 

ליווי הורים ובחינה מחדש של סדר העדיפויות

 

ליווי הורים דרוש במצבים רבים, הוא התפתח מתוך מודעות למורכבות מערכות היחסים במשפחות והבנת החשיבות שניתנה עם השנים למודעות לקשיים, ליתרונות השיחה עם אדם ניטרלי ומקצועי ולסוגי בעיות בטווח הנורמה שבני נוער וילדים עלולים להיקלע אליהם.

הגדילה, ההתפתחות הנפשית ומצבי מעבר שהחיים מזמנים כולם אתגרים עבור ילדים ובני נוער. מצבי מעבר כאשר נולד ילש שני, בשינוי מסגרת, פרדות בין מסבים עקב מוות או מהורים שנפרדים, התבגרות (המתרחשת במעבר מגן לבי"ס לא פחות מאשר בגילאים המקובלים לגיל הקרוי גיל ההתבגרות) כולם מצבים הנמצאים על רצף בין דאגנות יתר של הורים ליחס מובן מאליו לאתגר עבור הילדים.

הורים נוטים להתעלם מהצרכים שלהם עצמם בזמן שהילדים עוברים שינויים מכבידים כדי לתפקד היטב כהורים, דבר שלא בהכרח מבטיח תפקוד הורי מיטיב. ההורים זקוקים לליווי לא פחות מילדיהם משום שהם גדלים יחד עם ילדם ולרוב עם מעט תשומת לב לעצמם.

משאלות כמוסות של אמהות

 הפסל החי שצרפתי לפוסט זה הוא ביטוי למצבים שאמהות מגיעות אליהם אך לא מרשות לעצמן לתת דרור למחשבות הקשורות לכך, זה לא חסר היגיון לרצות להקפיא מצבים מסיבות שונות ומורכבות, בין אם מדובר במצבים מוצלחים שאנו רוצות שיימשכו ובין אם מדובר בהקפאת מצב מביך או בחוסר יכולת לדעת כיצד נכון להגיב, במצבים כאלו כבר הצעתי בעבר לנסות לומר משהו שמאפשר להרויח זמן ומתאים מעל גיל עשר, כגון: "אני צריכה לחשוב על זה, תוכל להזכיר לי בערב"  " זו החלטה שאשמח להתייעץ עליה עם אבא ואוכל להגיב רק אחרי שאדבר איתו",

ובכל זאת יש מצבים שאי אפשר לדחות את התשובה ואז עדיף להסביר שהתשובה הפעם (בין אם היא חיובית או שלילית) היא חד פעמית וכדאי לא להתייחס אליה כעניין סגור. זו דרך למנוע ויכוח מתיש כשאומרים לא ולגרום להבנה שלא מדובר בשטח כבוש או משוחרר כשאומרים כן. יהיה צורך לדבר עליה   

יעוץ- טיפול-תראפיה, מה זה ואיך עושים זאת ?

 

לפי  ג' היילי, בספר בעיות במשפחה, עמ' 87 

 

   "תראפיה הינה התערבות של אדם מהחוץ במערכת תקשורת מובנת היטב, אשר הסימפטומים המופיעים בה הינה דרך התנהגות המותאמת לדפוס ההתנהגות של האנשים האחרים במערכת. תהיה הגדרת הבעיה פוביה, דיכאון, הפרעת אופי,התפרקות ממתחים, או כל דבר אחר, התקשורת מתפקדת במסגרת המערכת. פעולת ההתערבות, בין שהיא קרויה "טיפול אישי" ובין שהטרפיסט יפגיש לראיון את האנשים המקורבים למטופל ויכנה זאת "טיפול משפחתי", תהיה בכל מקרה התערבות במערכת המשפחה.

  התהליך הטיפולי עשוי להתבטא בעזרה לאנשים להחליף את המטאפורות שבהן הם משתמשים, במטאפורות מתאימות יותר, או שאפשר לחסום כליל את המטאפורות , כדי שהם ייאלצו לפתח אחרות. כאשר תראפיה מועילה, כל המערכת שבה חי האדם עוברת שינוי, אשר פותח לפני כל אחד מהמעורבים דרכי תקשורת תקינה יותר."

בחרתי לצטט גישה זו משום שאנשים רבים מעדיפים להימנע מטיפול הקשור ביחסי המשפחה מתוך חשש משינוי, זוהי גישה מובנת והגיונית שכן קשה לדעת למה השינוי יוביל.  אנשים רבים לא מודעים להבט אחר לפיו רוב המטפלים מעוניינים לשמור על שלמות המשפחה וניתן לשאול אותם על אמונתם לפני שמתחילים בטיפול.                                         

רצונות אופיניים לילדים רבים במערכת היחסים עם ההורים והתיחסויות מספקות

 

הודאה מילולית בטעויות שהורים עשו וקשורות לילדים קרוב לארוע ילדים בלי קשר לגילם מעלים טעויות שהורים עשו או עושים-חלקן מהסוג הפשוט כמו טעויות בנהיגה חלקן מורכב יחסית כמו ארוע שבו תגובה של ההורה לחבר הביכה אותם. הבעיה המרכזית היא שמקצת מההורים חוששים שסמכותם תאבד אם יודו בטעות, זה לא חשש מודע אבל פעיל. מקצת מההורים נוטה לא להגיב אחרים להכחיש, הורים שמסכימים או מבינים מתקשים לדבר על הנושא בלי לקחת לעצמם מרחב זמן לחשוב, זו אסטרטגיה בריאה, הורה שיצהיר שהוא חושב שיש אמת בעניין שילדו העלה אך הוא רוצה לחשוב על כך ולדבר בעוד זמן מוגדר יכול להרגיש נוח עם עצמו במצבים שהוא מרגיש מואשם ובו זמנית לתת לילדיו התיחסות מספקת.

שיחות על חלק מההחלטות הקשורות בחיי הילדים ושיתופם בהחלטה-יש החלטות קלות כמו חוגים ובחירת בייביסיטר ויש קשות כמו אלו שמתרחשות בתהליך גירושין או מעבר למקום מגורים שמרחיק ילדים מכל המוכר להם. ההרגשה שנעשה שיתוף והסבר עד כמה ניתן לשתף בהחלטות הקשות יכולים לרכך את הקושי.

לדעת על ארועים שהורים מסתירים מתוך הגנת יתר, בין אם אלו ארועים צפויים או ארועים שהתרחשו, קשה לאנשים לדעת מתי המוטיבציה שלהם להסתיר כדי להגן נוגעת כולה לילדים או שחלקה אליהם עצמם. מרוץ החיים לא מפנה זמן לדברים מפתיעים בתחום היחסים. הנטייה להסתיר או לשתף היא גם נטייה אישית וקשה למי שמשתף בקלות להבין את האחר, אבל במקרים רבים ילדים מבינים דרך חושים רגשיים שיש סודות בבית ואלו מפחידים אותם יותר מידיעה.

תקציב אישי בהתאם לגיל הילד ותפקידו העיקר  לחוש עצמאות מבחינת הילד ולפתח עצמאות מבחינת ההורה-עניין שיכול להיות טכני ויכול לבטא אמון.