צורך בשינויים ביחסי הורים וילדים

פערים בין דעות בני זוג ביחס לחינוך הילדים מעוררים קושי גדול מכמה סיבות: קשה לחשוב מחדש ולשנות הרגלים קבועים כמו סגנון אכילה ושינה, סגנון הדיבור, תשומת הלב להשפעת סגנון הדיבור על היחסים בין בני משפחה או סדר העדיפויות הכלכלי.

המאבקים המודעים והלא מודעים גוזלים זמן ואנרגיות ובעיקר מרחיקים את האהבה שממנה החלה הקמת המשפחה. נורמות משפחתיות הן לדוגמה: ניהול תקציב, העדפות בבחירת מקום מגורים וסגנון המגורים, יחסים עם שכנים וחברים, חשיבות והתמדה ביחס לטקסים משפחתיים וחברתיים, הקפדה לגבי טקסים בין בני הזוג ובין ההורים לילדים, סגנון התקשורת והעברת מסרים באופנים מילוליים ולא מילוליים.

כאשר אין הסכמה בין בני זוג על כמה מהנושאים שהוזכרו מוטב שיעזרו בליווי הורים, הנחיית הורים, יועץ זוגי או כל גורם מקצועי המקובל על שניהם. מצבים קשים יחסית לפניה להדרכה הם כאשר רק אחד מבני הזוג מוצא צורך בעזרה מקצועית.

מסר מקבל שונות בהדרכת הורים ודרכי עבודה מותאמות למסר

אין זה חידוש לטעון שלרוב זוגות ההורים יש גישות שונות ביחס למצב ילדם או ילדיהם. הבדלים אלו אינם בעייתיים כל עוד מדובר בילדים המתפקדים בהתאם לכללי המערכת, כאשר מדובר בילד שאינו יכול לתפקד לפי דרישות המסגרת או נראה שמתקשה להתאים עצמו ההבדלים בין ההורים עלולים להפריע לקשר עם בית הספר ולבדיקה אם הבעיה היא חוסר מוטיבציה של הילד או חוסר יכולת להשתלב. (מובן שבתי ספר רבים אינם יכולים או שאינם נוטים לעזור מעבר להכרחי בעניין אך לא זו מטרת הדיון.)

כדי לעזור לשני בני הזוג להבין את הפערים בינהם יכול/ה מדריך /מדריכת הורים להציע:

"בואו ננסה למקם על רצף את טווח התגובות של כל אחד מכם כשהוא שומע על ארוע".

הטווח שיוצג ינוע בין חיוך סלחני לכעס שיש לו ביטוי גופני כמו כאב ראש פתאומי או רצון להכות בשולחן. יתכן שלפי התגובות תתרשם מדריכת ההורים שהאב הוא הסלחן שבין שני ההורים והאם המתוסכלת. לכן היא תצטרך לבחור בשלב זה בין צמצום הפערים בין ההורים לחיפוש פיתרון הקשור לתקשורת עם בית הספר. אם מדריכת ההורים יודעת על בית ספר שמקפיד על שיתוף ההורים במצבים של התנהגויות חריגות ברוח מקבלת יתכן שעבודתה תהיה שילוב בין צמצום הפער בין גישות ההורים לבין בדיקת האפשרות להעביר את הילד לבית ספר שיתאים לו יותר.

בשני הכיוונים המסר להורים הוא מסר שמקבל הן אותם ואת ההבדלים בינהם והן את הילד ושונותו. 

התמודדות הורים עם מאבקים בין ילדיהם

הורים לא מעטים מתקשים להכיל מאבקים בין ילדיהם, ככל שגיל הילדים צעיר יותר (בן שלוש ובן שנה או בן ארבע ובן שנתיים) כך חזקה ההרגשה שחובת ההורה להגן על החלש ובצדק. אלא שלא תמיד הקטן "חלש" כפי שנדמה. קשה לעתים להבחין במניפולציות שהוא מעורר. מובן שאינו חלש בעיני הגדול/ה, אחרת לא היה ראוי למאבק. ההורה שנקרע, פשוטו כמשמעו בין תפקידיו לגבי שני הילדים מתקשה להפעיל יכולת שיקול או להאמין שכללי התנהגות וגבולות יועילו, כפי שתפקידו של המבוגר לקבוע גבולות כך "תפקידו" של הילד הבוגר שמבין גבולות לנסות לא לקיים אותם.

גילוי נאות-איני מאמינה בניהול גבולות קבוע ולא מתפשר, אך מעדיפה ללמד ילדים כיצד לעזור לעצמם לקיים את הגבולות ולא לעסוק ב"הצלחתי" או "לא הצלחתי" כהורה.

יש הורים שהאמונה שביכולתם למנוע את הצורך במאבק כזה משבשת את יכולת השיפוט שלהם. שכן ניתן לצמצם את זמני המאבק אם מארגנים נכון את הזמן אך סביר שבמחשבתו של הגדול מבין הילדים יסוד המאבק הוטבע כשנכנס ל"מגרש" הבלעדי שלו שחקן שני.  היחסים בין שני אחים בהרכב מגדרי זהה לרוב מחזקים את הצורך במאבק. זהו חלק בלתי נפרד מהתפתחותם החברתית, לא ניתן למנוע את עצם המאבק, ניתן לבחור דרך התמודדות אחת ולהתמיד בה ורק לאחר זמן כלשהו לעבור לדרך התמודדות אחרת. 

הצורך למצוא טעם לחיים בגילאי ההתבגרות, המשך לדברי ויניקוט על הינקות, פורסם ב"הארץ" 13.1.19

"ויניקוט קשר בין חוויה של קיום כוזב ליכולת של הסביבה להגיב לתינוק בשנות החיים המוקדמות. לדבריו, אמא שמגיבה לתינוק בצורה ערנית ומותאמת, תקנה לו תחושה שניתן להשפיע על העולם החיצוני ולהיות מושפע ממנו בלי להינזק." 
למרות שהדברים מכוונים לשנות החיים המוקדמות אני חושבת שביכולתם של הורים, אם ואב ואפילו אחים גדולים לתת מודל לילדים לגבי יכולתם להשפיע על העולם החיצוני, כלומר חברתם הקרובה או המסגרת שבה הם נמצאים.
אישית איני מעוניינת שבנותיי תימצאנה כל הזמן במצב "היה נכון להשפעה" אלא מאמינה באמת ובתמים שההרגשה של היחיד שביכולתו להשפיע מחזקת את חווית "הטעם לחיות." נושא שמעסיק בני נוער רבים.

הורות-שמחה? השרדות? השפעה? נתינה?

הורות מניסיוני היא בין השאר חויה של הישרדות, לא היה תסכול גדול מההבנה הזו בשנים שבנותי היו בגילאי 0-10, התסכול נתמך במידע מהספרות המקצועית לפיו עיקר ההשפעה של הורים על ילדיהם היא בגילאים אלו. מעמדת הישרדות קשה להשפיע.

היום לאחר שבנותי גדלו ויצאו כל אחת לדרכה ולאחר לימודים במכון מעגלים אני מרגישה שביכולתי ללוות הורים, ברצוני לעזור להורים לדלג מעל מהמורות המוכרות בספרות המקצועית כדי שיוכלו לעצב את זהותם שלהם, את זו המתאימה רק להם שאינה המשך מבית הוריהם כדי שיוכלו לצמוח.

בלימודי המסטר שלי בחינוך הבנתי שיכולת נתינה מדהימה שרוב ההורים מפתחים זקוקה להזנה, לאיסוף של אדם לא מעורב ולהקשבה. אני צמחתי באישיותי דרך תפקידי כאם, למען בנותיי הייתי מוכנה להחשף למצבים שחשתי בהם סיכון חברתי, דבר שלא עשיתי למען עצמי.

במפגשים אישיים שאתם ההורים תגדירו את הקצב שלהם אעזור לכם לגבש זהות הורית. אני מאמינה שכל אדם, גם הורה שרוצה לתת את כל זמנו הפנוי לילדו עלול לחזור על תבניות שראה בילדותו בלי שירצה בכך, דבר המעלה את השיפוט העצמי המיותר במוחנו. גוזל אנרגיה לשוא ולא מקדם. עזרה מותאמת אישית כפי שליווי הורים בנוי במודל שבניתי תאפשר לכם להיות ההורים שאתם רוצים ויכולים להיות בהתאם לאישיותכם ומתוך הבנה עם בן או בת הזוג.

יושר והעדר יושר במשפחה:הורה כמודל, צורך בפתרון בעיות,

הסתרות של הורים מפני ילדים ובני נוער יכולים לעבור כמסר מבלבל אם אין התיחסות מבהירה מצד ההורים. זהו דפוס שמוביל לחוסר הבנה מתי הסתרה נועדה לשמורעל פרטיות ומתי היא מעידה על בעיה בין ההורים, או של אחד ההורים.

הורים מתקשים לקבל הסתרה של ילדיהם באופן דומה לשלהם, לעתים מתוך דאגה ולעתים מתוך הנחה שלילדים אין זכויות לפרטיות כפי שיש למבוגרים. זהו אחד המצבים שמובילים להסתרה קבועה, בלבול ושימוש בשקרים כאסטרטיה קבועה.

ילדים שנוטים לשקר עושים זאת כמובן מחשש ופחד מתגובת הסובבים ומחוסר בטחון אך גם מתוך בלבול ביחס לגבולות, העדר הבחנה בין תפקיד ההורה בבית לתפקיד הילד, העדר תקשורת בריאה ופשוטה בינם לבין הוריהם.

בתהליך הדרכת הורים עולה פעמים רבות השאלה "האם נכון לבדוק עם ההורה את סגנון ההסתרות או "השקרים" שפיתח?"

כדי לעזור להורה להיות שיפוטי פחות ומכיל יותר ניתן לתת לנושא נורמליזציה ולהבין אם ביכולתו של ההורה להתמודד באופן מיטיב ובגלוי עם מצבים שהתקשורת עם ילדיו מחיבת להתמודד עם הילדים ביחס ל"שקר" ברגעי אמת.

שלבים בהתפתחות פסיכו חברתית, לא רק לילדים דרושה התפתחות. אריק אריקסון מגיל אפס עד בכלל

אחד החידושים בנושא התפתחות חברתית הוא האפשרות שגם לאדם הבוגר, ההורה או בעל תפקיד רב אחריות יש צורך להתפתח במובן הפסיכולוגי חברתי, הורה שמבין את הצורך הזה יכול להכיל את קשיי ההתבגרות של ילדו ביתר רגישות וקבלה.אריקסון היה בין המחדשים בחשיבה על התפתחות פסיכו חברתית  להגרתו ניתן להוסיף לשלבי ההתבגרות שנמשכים עד גיל 18 שלושה שלבי התבגרות: שלב הבגרות המוקדמת - אינטימיות לעומת בדידות (גיל 18–35) שלב זה נמשך מסוף גיל ההתבגרות ועד תחילת גיל העמידה

אחריו יבוא שלב הבגרות - פוריות לעומת קיפאון (גיל 35–50) קונפליקט בין דריכה במקום להתפתחות ולבסוף-הבגרות המאוחרת - "אחדות האני"-שלמות לעומת יאוש (החל מגיל 50) תוצאה של הסתכלות רטרוספקטיבית בחיים

אריקסון התבונן בהתפתחות ילדים כפתרון קונפליקטים בין צרכים ביולוגיים פנימיים לבין דרישות וכוחות חברתיים, הוא חילק את שלבי ההתפתחות לפי הגילים הבאים:    

שלב הינקות 0-1, מאופין באמון לעומת חשדנות. שלב הילדות המוקדמת 1-3, מאופין באוטונומיה לעומת בושה. גיל המשחק 3-6, מאופין ביזמה לעומת אשמה. השלב שבין 6-12, יצרנות וחריצות לעומת רגשי נחיתות. 12-18 שלב גיל ההתבגרות שאפיונו זהות לעומת טשטוש זהות. הורים נוטים ל"דאוג" ליכולת של ילדיהם ולעקוב בחשש וגאוה אחר התפתחותם. זוהי נטייה בריאה כל עוד הילד לא חווה חוסר אמון ביכולותיו.

רובנו רגילים לחשוב על גיל ההתבגרות כגיל של מרד, התנהגויות לא צפויות, שינויי מצב רוח, כל זה נכון אלא שחסר לנו המבט על גיל ההתבגרות כגיל של הגדרה עצמית וחיפוש זהות. הצורך להתרחק מההורים שאינו מודע ואינו נשלט הוא תנאי הכרחי להגדרה עצמית וחיפוש זהות.

יש הורים שעסוקים יותר בתחום הקוגניטיבי ויש שעסוקים יותר בתחום החברתי, רובנו נוטים לראות את החלק החסר ומתקשים לבטוח בילדינו שישלימו את החלק שעדיין אינם נוטה לו בטבעיות בכוחות עצמם. מאחר שיש כמה תאוריות על התפתחות רצויה של ילדים התאוריות אינן מספקות ואנשי המקצוע מתבקשים לסייע בתאום הציפיות של ההורים ויכולתם הרגשית ובין אישיותו של הילד ונטיותיו.

יחסים בין בני הורים וילדים בעידן שנות ה2000

ילדים בגיל בית ספר יסודי החוזרים הביתה מתוסכלים, מעוצבנים ומרובי חויות שרובן שליליות מתקשים לארגן את עצמם במובן המחשבתי ומעדיפים לרוב לשכוח או לטשטש את החויה.

אנו כהורים מבינים זאת אך נוטים להגיב מתוך כמה אפשרויות:

 מעדיפים לדעת יותר ממה שהילדים נוטים לספר, רוצים לשכנע את הילדים להבין את חוסר הפרופורציות שהם נוטים להם. רוצים לכוון את הילדים להבין את החוזק הייחודי להם שאינו מושפע מהסביבה,

מובן שסוג האינטראקציה בין ההורה לילד יכול לכוון את ההורה לבחור איך מתאים יותר לפעול, מבין סוגי התגובות אני מציעה להאט את המהירות יחסית. את האמונה שאם נדע מה קרה נוכל להועיל. אני מציעה לכל הורה לבדוק מה אינו מוכן לעשות למען ילדו ולבדוק אם זה אזור שילדו מעונין בו במיוחד.