"שקרים" של ילדים ובני נוער להוריהם-האם למדו זאת מחבריהם או מאיתנו הוריהם?!

דפוס של הסתרות בתוך המשפחה יכול להיות מסר מבלבל עבור בני נוער. זהו דפוס שמוביל לחוסר הבנה מתי שקר הוא שמירה על פרטיות ומתי הוא  נובע מבעיה ערכית ותקשורתית.

הורים יכולים לא פעם להעדיף ל"שקר", כלומר להמציא ארוע שלא היה במקום לומר לילדם "זה ענייני האישי" או "איני יכולה לשתף אותך בעניין". ילדים קולטים זאת ולכן עלולים לאמץ את הדפוס. בגיל ההתבגרות כשבני נוער נוטים להסתכן הדפוס נעשה בעייתי.

ילדים שנוטים לשקר עושים זאת מחשש ופחד מתגובת הסובבים ומחוסר בטחון אך גם מתוך תחושה שהאמת אינה בהכרח ערך כה חשוב, ואם המבוגרים המשמעותיים אינם אומרים אמת, קשה להם להבחין בין שקר לבין שמירת פרטיותם. מסיבות אלו

עולה פעמים רבות בתהליך הדרכת הורים השאלה "האם נכון לבדוק עם ההורה את סגנון ההסתרות או "השקרים" שפיתח?"

בין הסיבות לפתוח את הנושא נמצא הצורך לעזור להורה להיות שיפוטי פחות ומכיל יותר, לתת לנושא נורמליזציה ולהבין אם ביכולתו של ההורה להתמודד באופן מיטיב ובגלוי עם מצבים שהתקשורת עם ילדיו מחיבת להתמודד עם הילדים ביחס ל"שקרים".

המתח בין אחריות הורים לפיתוח עצמאות אצל ילדים

הורים לא מעטים מנסים למנוע מילדים ובני נוער להיות חשופים לעולם הגדול, הסיבות רבות החל מדאגה לביטחונם של הילדים כשאין להורים הכרות עם הסביבה שאליה הילדים נמשכים ועד דאגה לשמירת הסמכות ההורית בעתיד. כל זה בלי להתייחס לחשיפה הקיצונית שמתרחשת ללא שליטת ההורה או הכוונתו בעזרת המדיה,

הדגמת הנושא דרך תמונות מספרים מיועדת להזכיר כי דמויות עצמאיות בהתנהלותן הן אלו שמושכות את התעניינות הילדים, בין אם בספרות האגדות שחלק מהדמויות בה הן "הנסיכה על העדשה" או "כיפה אדומה". התנהלות ההורים של שתי הדמויות האלו היא חסרת כל אחריות והעלילה לא נוגעת בתפקיד ההורה. הסיבות אינן קשורות רק בנורמות שהשתנו אלא אף בעובדה שסיפור יכול להצליח על בסיס חריגה מהמציאות והוא מייצג את מאויי הקוראים.

הצילו סרטנים-היחס לזוחלים לא מוכרים והכוונה של ילדים

הסרטנים שבצילום חוששים מבני אדם יותר מאשר בני אדם מהם. ילדים שקרובים לטבע אינם חוששים ממגע איתם או יודעים שמוטב להתבונן בהם ולא לגעת כדי להנות מנוכחותם. רובם אינם מזיקים אך הורה שרוצה להשאיר לילדיו חויה חיובית מוטב שיכוון את ילדו לבחון את אורחותיהם ולעקוב מה מאפשר להישאר קרוב אליהם. זאת במקום לתת לילדים הנוטים לגעת לעשות זאת.

צילומים משפחתיים כייצוג של יחסי משפחה-הדרכת הורים

אני אוהבת את הצילומים הישנים בשחור לבן מכמה סיבות, בעיקר כי המצולמים לא מתבקשים לחייך אן לא ציפו מעצמם לחייך. הביום של התמונות כמו זו שלמעלה מדגים את הנוכחות המשפחתית דרך מבט ישיר אל המצלמה וארגון הקרבה הפיסית בין המצולמים.
מובן שלפנינו משפחה, הבה ליד האם זוכה לחיבוק כי כך אמהות מתנהגות, הבן ליד האב ידיו אסופות, לא ברור אם מרגיש לא נוח או שלא מצא מקום אחר לידיים. יש מתח באחיזת הגוף אצל כולם, האם הילדים מבינים שהם מייצגים את האנושות כולה ולא רק את משפחתם הקטנה?

יחס להדרכת הורים-מה סביר שירגישו הורים לפני שיפנו להדרכת הורים

היכולת לקבל את האפשרות שיש למי מילדינו קושי שראוי לפנות בגינו להדרכת הורים כלומר שלנו יש צורך בהדרכת הורים אינה קלה לרוב ההורים.
הורות נתפסת כיכולת העוברת מאב לבן ומאם לבת למרות שחלק מהקשיים קשורים בטעויות שנעשות על רקע העברה לא מודעת מדור לדור. כולל מצבים שאנשים מודעים בעקבות זכרונות קשים לטעויות שנעשו איתם כילדים ומעוניינים לא לחזור עליהן.
מוטב שהורים יבואו למפגש כזה כשוים בעיני עצמם למדריך ההורים או למדריכה, כלומר ירגישו מוזמנים לקבל ולדחות את ההסתכלות המקצועית, ישקלו להעזר בגורם מקצועי נוסף ויעזרו לעצמם לא לחוש "נזופים" או מודרכים בעל כורחם.

התרחקות מכוונת של בני משפחה למטרות בריאות נפשית-הדרכת הורים

בעקבות ביקורות אוהדות שקראתי על הסדרה אוליב קיטרידג' מבית היוצר של חברת הכבלים HBO  צפיתי בה כמה פעמים.

במרכז העלילה נמצא זוג ומערכת היחסים עם בנם היחיד. במהלך שלבים שונים בחייהם מתגלה אם המשפחה שאותה מגלמת השחקנית פרנסיס מקדורמונד כאישה קצרת רוח, קשה לסביבתה הקרובה והרחוקה, וממעטת בגילוי רגשות. גילויים אלו מתקבלים בהבנה על ידי בעלה ובנה בעשרים השנים הראשונות ומגיעים למשבר ביחסים עם הבן לאחר גרושיו מאשתו הראשונה ונישואיו בשנית.

האם אוליב טסה לבקר את בנה החי בניו יורק עם אשתו החדשה וילדיה מנישואים קודמים

בזמן שהאב שעבר שבץ סיעודי ומוגבל. אוליב אינה מצליחה להרגע ולחיות בקצב של בנה וכלתה יותר מיומיים. בחירתה לעזוב שאינה מוסברת מתקבלת בקוצר רוח על ידי בנה , הוא רואה בשיפוטיות שלה בארוע זה המשכיות של האשמות ישירות ועקיפות ששמע ממנה כל ילדותו. הוא מעדיף לנתק את הקשר בינהם משום שרק כך הוא יכול לפי הרגשתו להתחיל להיות שלם עם עצמו ועם מעשיו, תחושות האשמה שספג בילדותו מדכאות אותו והוא בוחר להתחיל לחיות את חייו באופן חדש, נטול אשמה. זוהי החלטה קיצונית אך אמיצה, זוהי דוגמה לתהליך טיפולי שעבר הבן שבעקבותיו בחר לשמור על גבולות היכולת שלו להיות מאוזן ללא מחויבויות מוסריות המעיקות עליו. הבן מדגים באופן מוקצן סוג של שינוי המתרחש לעתים בעקבות טיפול. אם נניח לצד המוסרי שבעניין ונצפה במבט טיפולי יש ברכה במעשיו משום שרק לאחר תקופה של שנה מבינה האם את התנהגותה הקשה אל סביבתה. לצערנו אין הסדרה מספקת את הפתרון החיובי שכולנו מצפים לו.

א.א. מילן מדגים יחסי אמהות ובנים, שתלטנות והגנתיות יתר

על הצנצנת כתוב דבש אך סביר יותר שפו מחזיק בידו את הבלון שהתפוצץ כשחזרזיר רץ לתת אותו מתנה לאיה.
הספר פו הדב עוסק ביחסים חבריים והדמות היחידה המציגה יחסי משפחה היא קנגה הקנגורו המציגה הגנתיות יתר על בנה רו. הגנתיות זו מגרה את השותפים בחבורה למעשי שובבות מוגזמים עד כדי חטיפתו של רו.
אם נעביר את הארועים ליחסי אנוש אין ספק שהאמהות מתקשות להיפרד מילדיהן יותר מהילדים.
במציאות האמהות סובלות מכך ומשליכות על ילדיהן את סבלן.