המורה והמשקפיים/ מאיר שלו (סיפור לפתיחת שנת הלימודים, פורסם ב"ידיעות אחרונות" ספטמבר 1999)

בשנת 1958 גרתי בנהלל. הייתי בן עשר, והראיה שלי, שאף פעם לא הייתה חדה במיוחד, הלכה ונחלשה. במקרים כאלה נהוג לקחת את הילד לרופא העיניים, להרכיב משקפיים על חוטמו ולשגר אותו להמשך חייו התקינים. אבל אני, כמו שסיפרתי, גרתי בנהלל, ובהתיישבות העובדת של שנות החמישים – משקפיים היו מחוץ לתקנון, מחוץ לקונצנזוס, ובעיקר – מחוץ לערכים ולחזון.

ידעתי היטב, שסבא שלי וחבריו לעלייה השנייה לא ייסדו את מושב-העובדים הראשון בארץ אבותינו כדי לגדל בו יהודים קטנים עם משקפיים גלותיים. הם רצו יהודים ממודל חדש – גדולים, חזקים, פרודוקטיביים, נועזים, ואם אפשר – זהובי שיער. אני הייתי ילד נמוך-קומה, לא חסון, לא זהוב, וכבר אז לא הפגנתי נטייה מיוחדת לאהבת הארץ באמצעות המעדר.

ידעתי בדיוק מה יתרחש ביום שארכיב את המשקפיים. סבא שלי יהרהר בקול רם באפשרות שהציונות נכשלה, שאפשר לארוז את החבילות ולחזור לרוסיה. סבתא שלי תיאנח ותציע לי כף של שמנת טרייה לחידוד העיניים. אימא שלי תרצה לקבור את עצמה באדמה, מול ההוכחה הניצחת שאסור היה לה להתחתן עם עירוני קצר-רואי. הדוד יאיר יקרצף את עורפי בחיכוך לעגני, הדוד מנחם יגיד: "תראו איזה אינטליגנט!" וילדי המשפחה, הכפר, העמק וההתיישבות כולה יכנו אותי בכל שמות הגנאי הנוספים.

איכשהו הצלחתי להסתיר את קוצר-הראייה שלי מכולם, אבל לא מן המורה שלי, יעקב מאסטרו, שהיה המחנך וגם לימד אותנו חשבון. כמה ימים אחרי פסח, יעקב מאסטרו נתן לנו מבחן בחילוק שברים מעורבים. הוא כתב את התרגילים על הלוח, ואנחנו פתרנו אותם על דפי נייר. למחרת המבחן הוא קרא לי לשיחה. "מאיר", הוא אמר, "אתה נכשלת במבחן." הוא הראה לי את הדף שלי והוסיף: "לא רק התשובות לא נכונות, גם השאלות לא נכונות. התרגילים שכתובים על הדף שלך אינם התרגילים שאני כתבתי על הלוח."

שתקתי.

"אולי אתה לא רואה טוב?" התעניין המורה יעקב, ואני מיהרתי להכחיש, על אף שבאותה תקופה כבר הגעתי לשלב שבו נתקלתי באנשים ובירכתי ברושים צעירים בברכת שלום.

כמה ימים חלפו, ויעקב נתן לנו עוד מבחן בשברים מעורבים. בשעה שהוא כתב את התרגילים, ניסיתי להתגנב לשולחן קדמי יותר, כדי לשפר את הפוקוס שלי. אבל יעקב פנה לאחור, החמיר פנים ואמר לי לחזור למקומי. שוב פתרתי תרגילים שלא ראיתי, ושוב הוא קרא לי לשיחה. אמרתי לו שהמבחן היה קשה מדי, ולפיכך המצאתי לי תרגילים קלים. הפעם הוא שתק.

 אותו ערב בא יעקב לביתנו ואמר להורי שאני זקוק למשקפיים. אימא שלי, שמאוחר יותר הודתה שכבר הבחינה בבעיה בעצמה, אבל העדיפה להתעלם ממנה מסיבות אידיאולוגיות, קיבלה צבע של קיר. היא עצמה, אגב, הייתה חדת-ראייה כמו נץ. היא יכלה לעלות על מגדל המים של נהלל ולקרוא את הכותרת הראשית של עיתון "דבר" שהדוד יצחק קרא בכפר יהושע. ממנה ירשתי את צבע העיניים ומאבא שלי את האיכות.

ואכן, כשהמורה יעקב השמיע את הדיאגנוזה שלו, אבא שלי לא הצליח להסתיר חיוך של סיפוק. הוא עצמו היה ממושקף, ולעור שלו היה צבע של קיר. עם שתי ידיים שמאליות של עירוני, עבר רוויזיוניסטי ונטייה למקצועות לא פרודוקטיביים, לא היו לו חיים קלים בכפר ובמשפחה. היום אני חושב שתרומתו לגנטיקה המשפחתית – קוצר-הראייה שלי, הייתה נקמתו המתוקה בטוהר הגבריות הסוציאליסטית אשר אפפה אותו מכל צד.

 למחרת, כשאימא שלי התאוששה, היא הרכיבה משקפי-שמש כדי שלא יראו את הדמעות, ושנינו נסענו לרופא העיניים בעפולה. כעבור שבוע הגיעו המשקפיים, ואני האומלל באדם, הודעתי שאין לי שום כוונות להרכיב אותם.

"לפחות בבית-הספר" אמר אבא שלי.

"בעיקר לא בבית-הספר" אמרתי.

"למה אינך מרכיב את המשקפיים שקיבלת?" שאל אותי המורה יעקב.

"אני לא רוצה" התעקשתי.

הוא הסתכל בי בסקרנות ואני הסתכלתי בו בתחינה.

"עוד חודש נשאר עד חופשת הקיץ" הוא אמר, "ולקראת השנה הבאה אתם חוזרים לירושלים."

"נכון" אמרתי.

"ובירושלים תרכיב את המשקפיים?" הוא שאל.

"כן"

"אתה מבטיח לי?"

"כן"

 למחרת הוא נכנס לכיתה והתחיל להעביר ילדים ממקום למקום. ידעתי שכל העברות הללו נועדו להסוות את ההעברה שלי לספסל הקדמי ביותר. אחר-כך היה חופש גדול, שבו לא צריך לראות כלום, ובסוף החופש המטושטש והמתוק ההוא עזבנו את נהלל ושבנו לירושלים.

 מאז אני מרכיב משקפיים. הרבה שנים עברו מאז. עד היום אינני יודע לחלק שברים מעורבים זה בזה, אבל בכל פעם שמדברים על נדירותם של המורים הטובים, אני שב ונזכר במורי יעקב.