שיחות משמעותיות עם ילדים-חשיפה הורית כדוגמה לחווית ביטחון בחשיפה ילדית

כשיוזמים שיחות עם ילדים בין אם בנסיעה במכונית ב"הקפצות" לחוגים או סביב השולחן בארוחה משותפת הנטייה היא לפתוח בשאלה, מתברר שזו לא הדרך היעילה ביותר, גם בין מבוגרים למרות שזה אקט מנומס שיש בו התעניינות שאלה יכולה להיות מעיקה יותר ממה שניכר לעין.
אז איך כן? אחת האסטרטגיות היא להיות בתפקיד יוזם או לפתוח בתאור חויה מחוויות היום, טובה או טובה פחות ולקוות שהילד/ה יאחזו בחוט ויתנו משהו מעולמם.
ויש כמובן גם רשימת נושאים מוכנה מראש: 

• זיכרון ילדות כלשהו, ללא הגבלה לגיל הזיכרון
• היחס לבית שחיים בו עכשו (אל תחששו, הם לא יצפו מכם בהכרח לעבור דירה, אולי ירגישו שמקשיבים לצורכיהם)
•  האם יש משהו אהוב במיוחד בבית או מרגיז 
• זיכרונות מבתים שהמשפחה חיה בהם קודם 
• סרטים שהשאירו רושם באחד המבוגרים ובילדים גם יחד באופן שיכולים בקלות להיזכר בדמות או בעלילה, 
• מוסיקה שכולם אוהבים.
• משהו שמאוד מעצבן אתכם מבין מעשיו של אחד העמיתים שלכם לעבודה 

ובקיצור היו חשופים אם אתם רוצים שילדיכם ירגישו בטוחים להיחשף

קשיי תפקוד בבית ספר רגיל או ייחודי והתמודדות עם הבדלי גישות של הורים

אין זה חידוש לטעון שלרוב זוגות ההורים יש גישות שונות ביחס למצב ילדם או ילדיהם. הבדלים אלו אינם בעייתיים כל עוד מדובר בילדים המתפקדים בהתאם לכללי המערכת, כאשר מדובר בילד שאינו יכול לתפקד לפי דרישות המסגרת או נראה שמתקשה להתאים עצמו ההבדלים בין ההורים עלולים להפריע לקשר עם בית הספר ולבדיקה אם הבעיה היא חוסר מוטיבציה של הילד או חוסר יכולת להשתלב. (מובן שבתי ספר רבים אינם יכולים או שאינם נוטים לעזור מעבר להכרחי בעניין אך לא זו מטרת הדיון.)

כדי לעזור לשני בני הזוג להבין את הפערים בינהם יכול/ה מדריך /מדריכת הורים להציע:

"בואו ננסה למקם על רצף את טווח התגובות של כל אחד מכם כשהוא שומע על ארוע".

הטווח שיוצג ינוע בין חיוך סלחני לכעס שיש לו ביטוי גופני כמו כאב ראש פתאומי או רצון להכות בשולחן. יתכן שלפי התגובות תתרשם מדריכת ההורים שהאב הוא הסלחן שבין שני ההורים והאם המתוסכלת. לכן היא תעבור לשאלה הבאה:

"אילו שינויים ציפיתם שיתרחשו לאחר שהעברתם את בנכם לבית הספר הדמוקרטי/ האנטרופוסופי/ הדיאלוגי?"

האם תספר שבית הספר משתף אותם מיד לאחר כל ארוע כפי שציפו (בשונה ממה שקרה בבית הספר הקודם) והם חשבו שאם בנם יהיה מודע למעורבותם תעלה המוטיבציה שלו לשלוט בעצמו אך בינתיים הדבר לא קרה. זאת למרות שהם מנסים יחד איתו להבין את סדר הארועים, בכל פעם שהם מקבלים דיווח. האב מתאר שהם ניסו לארגן טקס קבוע של תגובה מצדם לאחר ארועים קיצוניים יותר שבהם קיבלו מידע מבית הספר על ארוע חריג אך מאחר שאינם מאמינים בעונשים הם לא בטוחים שבנם מבחין בין רמות שונות בחומרת התגובה שלהם.

התנגדות ילדים לדברי הורים

השאלות שהורים הקוראים פוסט זה יכולים לענות עליהם ביחס למשפחתם שלהם 

וארגון כיווני פעולה חדשים לפי הדרך המתאימה בכל משפחה 

קשה לדעת מה מסרבת הילדה שבתמונה לשמוע אך ברור שכל אחד מהוריה נמצא במצב שונה ואינו מחובר לקושי שלה.
המצב מוכר להורים רבים ויתכן שהורי הילדה פיתחו מנגנוני הגנה ממצבים אלו. מובן שמנגנונים לא עוזרים לשיפור התקשורת בין השלושה.
הצורך של הילדה להדגים בשפת גוף את הרגשתה מספר שהוריה לא מתייחסים לההתנגדות שלה לדבריהם והיא מארגנת את מלחמתה במצב בכלים שעומדים לרשותה.

אינראקציות רוויות מתח בין ילדים למבוגרים ופתרונות קלים

כהורים כולנו יודעים שילדינו מושפעים ממצבי הרוח שלנו. לרוב לא מדובר רק במצבי רוח קיצונים אלא גם בסגנון ההתנהגות והפניות לסביבה. במצבים כגון: רמת הלחץ שרבים נמצאים בהם כשהם עובדים מהבית בזמן שילדיהם צריכים תשומת לב, (בין אם כהמשך לעבודה מחוץ לבית ובין אם בבית בלבד.) מתחים מסיבות אחרות, רצון להתרכז לבד בעניין כלשהו, עייפות נפשית ופיסית, אנו קולטים תסכול מילדינו ותמהים למה הם לא יכולים להיות עם עצמם לזמן מה. מתברר שהמשימה קשה להם ככל שאנחנו ההורים זקוקים במיוחד לשקט. חלק מהעניין הוא צורך של ילדים כמו מבוגרים לדעת ש"הכול בסדר", כלומר שמצב הרוח לא קשור במשהו שעשו בלי שידעו. בתחום זה היכולת של המבוגר לעצור ולהסביר את מצבו יכולה להרגיע את הסביבה ואת עצמו גם יחד.

יכולות של ילדים להיות עם עצמם הן שילוב של גיל, נטייה אישיותית, סגנון התקשורת בבית, דוגמאות של אחים גדולים. הן יכולות להיות גם תוצאה של אימון ואמון. ילד שיודע שההורה יתפנה אליו כי כך הבטיח ילמד ביתר קלות לאסוף את עצמו, במיוחד אם נעשתה לשם כך הכנה בשלבים.

זה לא פשוט כמו שזה כתוב וזה אפשרי.

חוויותיי מתקופת הילדות בים עם משפחת המוצא שלי (דוגמה אישית פתוחה להבנות רבות)

הים תפס מקום חשוב בחוויות המשפחתיות שלי כילדה. גדלתי בבית עובד שמרחק הנסיעה ממנה לחוף פלמחים היה כעשר דקות. הורי אהבו את הים עד מאוד ואימי ממשיכה עדיין בגיל שמונים במסורת הביקורים בחוף.

במשפחות רבות קימת היקשרות למקום בילוי משותף שהולך ומעצב את המשפחה, איני מרגישה שמשפחתי הייתה מיוחדת בעניין. המיוחד בקשר לים מנקודת מבטי היום הוא שהחוף היה מקום שהות גם בעונת החורף כאשר לא היתה אפשרות לשחות או לעסוק בפעילויות ספורט ימי אחר. נוסף לכך היה מאמץ משפחתי משותף בין אחי ואבי לתמרן כלי רכב שהתאימו חלקית לחוף כדי להביא סירת קייק ולהשתמש בה בסביבה שאינה מהמתאימות לקייקים.

הרוח הלוחמנית של אבי שהיה יוצא פלמ"ח הייתה לעשות את הבלתי אפשרי ואחי חבר אליו בכך, לא נראה לי ששניהם היו מודעים לסגנון החשיבה הזה ולכן אני מרגישה שחוויתי איתם את הים באופן שונה מילדים אחרים.

שיתוף סיפור החיים המשפחתי עם ילדים לעידוד חוסן משפחתי

כתיבת סיפור חיים ומשפחתיות קשורות זו בזו. בתהליך כתיבת סיפור החיים חוזרים אנשים רבים לילדותם, לקשר עם הוריהם או לתחושת שייכות מסוג אחר. הצורך להמשיך את שושלת הדורות בין אם כמשפחה ובין אם כקבוצה שעשתה משהו יחד משותף לרבים. חלק בלתי נפרד מהורות הוא הרצון להעביר לדור הבא תכנים שיחודיים לקבוצת השייכות של ההורה בין אם זו משפחה או קבוצה אחרת.
 
ההתוודעות לספר זכרונות המעורר הבנות חדשות ביחס לתרבות המשפחתית וההתחברות אליו יוצקת תוכן ותכלית בזהות של כל אחד מאיתנו. כתוצאה מכך, עולות תחושות של גאווה משפחתית ושייכות חזקה אליה. 
במשפחות רבות הקשר של הנכדים עם הסבים וקרובי משפחה אחרים הוא מובן מאליו, באחרות יש לעודדו. בין אם בעזרת סיפורים ותמונות מדורות קודמים – ובין אם על ידי כתיבת הסיפור מחדש.

כתיבת הסיפור מחדש יכולה להיות כתיבת סיפור חיים שהילדים והנכדים שותפים לתהליך. כאן אין שינוי בתכנים והחידוש הוא בשיתוף. רבים מעדיפים כתיבת סיפורם לבד או אם בין הזוג ויצירת הפתעה לבני המשפחה האחרים, גם בזה יכולה להבנות גאות יחידה אם כי באופן אחר.