רצפים המגדירים את בן הזוג המתאים יכולים למנוע משברים בנישואים

אנשים רבים מבין אלו שמחליטים להתגרש בטוחים שהתחתנו עם האדם הלא נכון, למרות שהגישה כוללת נטייה להאשים אותו אדם יש בכך גישה חיובית, האמונה שאני מתאים/מה לנישואין או זוגיות. 

הרצף הזה, מתאר מעברים בין אמונה זו לביקורת עצמית קיצונית וחוסר תקוה לפתח מערכת יחסים זוגית כלשהיא.

כשחושבים על הנושא כרצף בין "אני מתאים לאני לא מתאים" רצוי שכל אדם יסמן לעצמו את הדברים שעושים אותו מתאים יותר ומתאים פחות. או שינסה לחשוב על מי שברצונו להינשא לו לפי "התאמה יחסית"

להלן מספר נושאים שמוכרים לכולם וראויים להיות על הרצף, אלא שגם בנושא עצמו קיים טווח:

מסירות לעבודה __________________________התמכרות לעבודה

העדר מיקוד מקצועי_______________________"הקריירה היא אני"

מחויבות למשפחת המוצא__________קשר לא מחייב למשפחת המוצא

נטייה להסתכן (כספית, פיסית),_________חים קבועים ובטוחים, בדיקת החלטות

שויון בתפקוד הקשור בילדים____________חלוקת תפקידים בין מפרנס לאחראי על הבית והילדים

סיפור חיים כאמצעי לשינוי

סיפור החיים של אדם מעניין וחשוב כי הוא יכול להסביר את תפקודו כבן זוג, כהורה ולסייע למי שמעוניין לשנות את הנטיות שאינו אוהב בעצמו. לכל אחד ארועים שנעשו ציוני דרך בילדותו ובבגרותו, קל להתחיל את סיפור החיים וחקירתו מארועים הזכורים לאדם, למרות שרובנו זוכרים ארועים קשים יותר מאשר ארועים נעימים. ארועים שקל לזכור וברוב המקרים הם לא מלווים ברגשות קשים הם: מעברים בין מקומות מגורים או בתי ספר, החלטות חשובות, שינויים בהחלטות שלא התאימו לציפיות שלנו מעצמנו או חריגה חברתית כלשהי. כל אלו נמצאים לרוב בקבוצת החומרים שקל להגיע אליה ולהשתמש בה.

שלב הצמיחה האישית אצל זוגות והשתלבותה של הדרכת הורים בתהליך

פנייה מזוגיות לצמיחה אישית היא אחד השלבים בהתפתחות של זוגיות בריאה. ההבנה המתפתחת שבן או בת הזוג לא יכולים לפתור את כל הבעיות יכולה להביא למבנה יציב הכולל, פיתוח עצמיות, ביטחון ומודעות לכוחות. במצב כזה מנסה כל אחד מבני הזוג ליצור אוטונומיה שאינה פועלת באופן הקשור לבן הזוג. זו ההזדמנות לחוש יכולות ביטוי עצמי בסביבה שמחוץ לבית באופן שאינו מאיים על בן הזוג האחר. מצב כזה מייצר תנאים לחוויה חדשה בזוגיות. 

חלק מהמצבים המוגדרים "עצמאות" ו"תלות" אינם לוקחים בחשבון מעורבות של ילדים, (דבר שאינו קיים במידה כה רבה בדיאלקטיקות האחרות), בכל זוג אחד עצמאי יחסית לאחר בתחומים מסוימים ותלותי יותר בתחומים אחרים. לא תמיד מודעים בני הזוג למעברים הללו אלא חווים רק את המצב הקשה להם שהוא לרוב חווית התלות. העצמיות נעשית לתחושת עצמאות מובהקת מחוץ לגבולות המשפחה. ומשליכה לטובה במובנים הרגשיים והנפשיים על הרגשת העצמאות והאיזון בין בני הזוג.

זוגות ואהבה בכל גיל-הדרכת הורים

על הגברת המצולמת אמרו כמה מחברותיה בנסיבות שונות שהיא השראה בסגנון ההורות שלה. עכשו כשהיא מתקרבת לשישים ובעלה כבר חצה את הגיל הזה מזמן הם פנויים לחזור לחוות את זוגיותם מחדש, ללא ילדים בבית, ללא הורים מזדקנים הזקוקים לטיפול היה נדמה בעבר שזוגות יסבלו מ"תסמונת הקן המתרוקן" בהווה זו הזדמנות לשיא בקרירה, לשיא או התחדשות בזוגיות ולמבט חדש על בן הזוג

מי במרכז בהדרכת הורים?! ילדים או הוריהם?

רוב ההורים שואפים להיות במיטבם עם ילדיהם ולהצליח לתת כמה שיותר בכל הרמות. אחד הכשלים הפחות מודעים הם איכות היחסים בין בני הזוג. זו יכולה לעורר מתחים בלתי מודעים אצל הילדים ולגרום להם לרגשות אשם בלי שידעו על מה ולמה.
מאחר שאין איש או אישה שעצם הרצון ליחסים "נכונים" עם בני הזוג מספיק כדי לנטרל התניות, קשיי תפקוד, נטיות אישיותיות ומופעלות, ההבנה שיש צורך לשנות משהו ביחסים בין בני הזוג לטובת הילדים חשובה לכשעצמה.
לא תמיד קל להגיע אליה, מטענים של שנים ממשיכים לעבוד בחושך.
קבלת ההסתכלות שמציע/ה מנחה הורים ומשפחה יכולה לפתוח את הזוית שקשורה באופן ישיר לילד/ה ש"סומנו" כצריכים עזרה. עצם הסימון אינו עוזר לילד בלשון המעטה.

הגישה הנראטיבית בייעוץ זוגי ובהדרכת הורים

המטפל בגישה נרטיבית מקבל את סיפורו של המטופל כפי שהוא ומנסה להיות שותף או עורך שותף. המטפל נמצא כצופה משתתף. האדם בטיפול כזה אינו הבעיה, יש אדם ויש בעיה. כלומר יש הפרדה בין האדם לבעיה ויש כוונה לייצר נראטיב משותף לבעיה.

בטיפול זוגי אם אחד מבני הזוג אומר "אני תלותי" המטפל יאמר "יש בעיה של תלות" ויכוון את שני בני הזוג להתייחס אליה, הפרדת הבעיה וניסוחה באופן שאינו משויך לאחד מבני הזוג היא הדרך ליצור קואליציה של בני הזוג מול הבעיה. ההתמודדות המשותפת של בני הזוג מול הבעיה יכולה לשחרר את בני הזוג מהמאבק בינהם ולהפנותם למאבק משותף בבעיה. בני הזוג ייצרו כך מכנה משותף נרטיבי, לאחר שיבינו שיש בחירות בתוך הצגת המציאות ואין פתרון צודק.

מטפל/ת שאומר/ת לבני הזוג "שניכם סובלים" מעבה את הנרטיב המשותף ועוזר להם לדבר ולהרחיק את הבעיה.

במסגרת תפיסה זו ההקשבה הנרטיבית מובילה להבנה שהחיים הם מראה בלתי פוסקת. אדם מסופק הוא לרוב אדם שלקח אחריות ולכן הצליח למצוא משמעות.

שפת גוף של הורה מבטאת הרבה גם בהדרכת הורים

שפת הגוף בתמונה העליונה הנקראת אמהות שונה לחלוטין מהמצולם בתמונה התחתונה הנקראת אבהות.

נסו להתעלם ממספר הילדים שיש לכל אחד מההורים, חשבו על שפת הגוף של כל אחד מהם ומה הוא אומר לכם 

ומה פירוש מתחתנים עם האדם ה"לא נכון"

מי שכתב את הפסקה שהבאתי בבלוג הקודם התכוון לפי הבנתי שאנו חשים כי זהו ה"אדם הלא נכון" משום שאינו עונה לאוסף הציפיות שהבאנו מהבית. הציפיות שראינו בסרטים וקראנו בספרים. בין אם היו אלו סרטים וספרים שהסתיימו בטוב ובין אם עסקו בפרדות,
לספרות השפעה על עמדותינו מבלי שנבחין בכך ואחת השאלות החשובות בהדרכה הורית היא האם אנחנו רואים את האדם שמולנו?
בן הזוג? הבת המרדנית? הילד הטוב? זה שדואג לאחרים ולא לעצמו? הילד המסתגר בעצמו?

כיצד נראה אותם בעודנו עסוקים בעצמנו או בדעות שלנו עליו?

"למה אנחנו מתחתנים עם האדם הלא נכון"? (מתוך כתבה של אלן דה בוטון, ניו יורק טיימס. תורגם ל"הארץ")

עלינו להחליף את התפיסה הרומנטית בהכרה טרגית (וקומית לעתים) בכך שכל אדם יכול לתסכל, להכעיס, להרגיז, להטריף את הדעת ולאכזב אותנו — ושאנחנו (בלי כוונת זדון) נעשה אותו דבר למישהו אחר. תחושת הריקנות וחוסר השלמות שלנו יכולה להיות אינסופית. אבל שום דבר מזה אינו חריג או מהווה עילה לגירושים. הבחירה למי להתחייב היא לא יותר מזיהוי של סוג הסבל הספציפי שלמענו היינו רוצים להקריב את עצמנו.

תפיסת העולם הפסימית הזאת מציעה פתרון להרבה מהמצוקה והחרדה שמלוות את הנישואים. זה אולי נשמע מוזר, אבל הפסימיות מקילה את הלחץ היצירתי המופרז שהתרבות הרומנטית שלנו מפעילה על הנישואים. חוסר ההצלחה של בן זוג מסוים לגאול אותנו מייסורינו ומצערנו אינו טיעון נגד אותו אדם ואינו אות לכך שהקשר ראוי להיכשל או מצריך שיפור.