מירב מיכאלי הסבירה בגיליון הארץ שפורסם ב26.10.17 בתגובה לביקורת על דבריה שהוצאו מהקשרם תחת הכותרת "לא באתי לפרק" את הדברים הבאים:
"זאת המציאות. אלה הנתונים שהביאו אותי להגיד, שלמרבה הצער, בניגוד למה שכולנו רוצות ורוצים כל כך להאמין בו, המשפחה היא יותר מדי פעמים לא המקום הכי בטוח ומגונן, אלא להיפך — המקום הכי פחות בטוח לילדות וילדים."
להערכתי הורים שקוראים בלוג זה מתעניינים לעומק בצד הפיסי והרגשי של חיי ילדיהם ולכן אמירה זו אינה נחוצה להם.
הדברים הובאו כדי להסב את תשומת הלב להעדר "הגנה" רגשית על ילדים בגיל ההתבגרות מתוך דאגה לעתידם, לעתים במקום לסייע להם למצוא את תנאי החיים המתאימים להם בהווה, נוטים הורים לשמור על התנאים הטובים ביותר שמאפשרים לילדם להיות חלק ממסגרת.
כוונתי בעיקר לילדים שאינם מרגישים נוח במסגרות לימודיות רגילות בין אם מתוך חריגות חברתית ובין אם מתוך קשיים ללמוד או "להראות". להרגיש שרואים אותם ומבחינים בייחודם.
דרך החשיבה של הורים רבים קשורה בביטחון שהם חשים כל עוד ילדם נמצא תחת עין צופייה, אלא שספק אם יש עין צופיה בכל המסגרות. כשאני פוגשת הורים שהעזו לאפשר לילדם ללמוד מהבית בשנות ההתבגרות משום שהתקשו להתמודד עם העולם החברתי של בתי הספר אני מרגישה תערובת של הערכה רבה וחשש קל.
אני שואלת את עצמי:
" איך אינם חוששים ממה שיקרה לו כשהוא לבדו שעות רבות בבית"?
או " איך יוכל בהמשך דרכו להיות חלק ממסגרת"?
אין הורים רבים כאלו ולכן אני כנראה מכירה רק תוצאות טובות
מירב מיכאלי אמנם דיברה על התנאים בבית ואני מדברת על תנאים מחוץ לבית אלא שהמסר של ההורים בבית ביחס לעולם שבחוץ הוא בתחום הבית
"זאת המציאות. אלה הנתונים שהביאו אותי להגיד, שלמרבה הצער, בניגוד למה שכולנו רוצות ורוצים כל כך להאמין בו, המשפחה היא יותר מדי פעמים לא המקום הכי בטוח ומגונן, אלא להיפך — המקום הכי פחות בטוח לילדות וילדים."
להערכתי הורים שקוראים בלוג זה מתעניינים לעומק בצד הפיסי והרגשי של חיי ילדיהם ולכן אמירה זו אינה נחוצה להם.
הדברים הובאו כדי להסב את תשומת הלב להעדר "הגנה" רגשית על ילדים בגיל ההתבגרות מתוך דאגה לעתידם, לעתים במקום לסייע להם למצוא את תנאי החיים המתאימים להם בהווה, נוטים הורים לשמור על התנאים הטובים ביותר שמאפשרים לילדם להיות חלק ממסגרת.
כוונתי בעיקר לילדים שאינם מרגישים נוח במסגרות לימודיות רגילות בין אם מתוך חריגות חברתית ובין אם מתוך קשיים ללמוד או "להראות". להרגיש שרואים אותם ומבחינים בייחודם.
דרך החשיבה של הורים רבים קשורה בביטחון שהם חשים כל עוד ילדם נמצא תחת עין צופייה, אלא שספק אם יש עין צופיה בכל המסגרות. כשאני פוגשת הורים שהעזו לאפשר לילדם ללמוד מהבית בשנות ההתבגרות משום שהתקשו להתמודד עם העולם החברתי של בתי הספר אני מרגישה תערובת של הערכה רבה וחשש קל.
אני שואלת את עצמי:
" איך אינם חוששים ממה שיקרה לו כשהוא לבדו שעות רבות בבית"?
או " איך יוכל בהמשך דרכו להיות חלק ממסגרת"?
אין הורים רבים כאלו ולכן אני כנראה מכירה רק תוצאות טובות
מירב מיכאלי אמנם דיברה על התנאים בבית ואני מדברת על תנאים מחוץ לבית אלא שהמסר של ההורים בבית ביחס לעולם שבחוץ הוא בתחום הבית
