מתוך הארץ 26.1.17 אשכול נבו תיאר זאת נפלא בספרו "נוילנד": "מעטים מקשיבים באמת. רבים מכינים בקרבם את המשפט הבא עוד לפני שסיימת את שלך - והרי דווקא בסוף המשפט, בשולי שוליו, נאמרים הדברים החשובים באמת. אחרים - מחשבותיהם נודדות. עיניהם ממשיכות לבהות בך אבל ניצוץ הקשב כבר אבד. היא מעולם לא תרמה לו מניסיון החיים שלה ומעולם לא התחילה משפט ב-"כשאני הייתי בגילך" או "אם אתה שואל לדעתי", רק עזרה לו לנכש את העשבים השוטים ולראות את ההתלבטות כפי שהיא על מניעיה האמתיים".
מי מאיתנו מקבל הקשבה כמו זו המתוארת כאן יותר מפעם בשבוע במקרה הטוב?
מי מאיתנו מקבל הקשבה כמו זו המתוארת כאן יותר מפעם בשבוע במקרה הטוב?
