במערכת משפחתית נוצרים תפקידים פסיכולוגיים שבני המשפחה אינם מתיחסים אליהם כתפקיד בלבד ובטוחים שמדובר בתוצאה של יחסים בילדות או עקב אישיות של בעל התפקיד. לדוגמה: המקופח, האחראי, הכעסן, המופנם שאינו מספר על רגשותיו עד שלב מסוים, ועוד.
יש מצבים שבני המשפחה הבוגרים, הורים וסבים מבינים שדרוש שינוי בסגנון התקשורת המשפחתית אך לא תמיד קל לקשר את הצורך בתקשורת טובה יותר לתפקידים ועוד יותר קשה לשחרר תפקידים.
אחד המצבים הקלים יחסית להדגמה
הוא יציאה של ילדים מהבית בגיל המקובל בחברה הישראלית, בין 18 ל21, זהו שלב שמקובל
כקשה להורים יותר מאשר לילדים, במסווה של דאגה אנו ממשיכים את התלות ההדדית. לא עוזבים את התפקיד שלנו כהורים וכך לא מדגימים אפשרות לשינויים בתפקיד. רק
הבנה של ההורים שהתאמה שלהם עצמם לנסיבות החדשות תועיל לעצמאות הרגשית של ילדיהם
יכולה לשחרר את הילדים ולאפשר להם להתבגר בקצב הנכון להם.
