מחלוקות בין ההורים עוזרות לילדים ובני נוער להשיג את רצונם ולפעול בצורה שאינה מקובלת על אחד מההורים.הנושא מטריד הורים במיוחד כשמדובר בהוצאות כספיות שלא מתאימות ליכולת הכלכלית או כשיש ספק לגבי מצבים "מסוכנים" נפשית ופיסית שבני נוער נוטים להסתיר. מובן שחשוב לזכור שמדובר בילדים גם כשהמבוגר מרגיש שהוא "מופעל" ושהשליטה אינה בידיו.
ככל שתתפתח שיחה גלויה על מחלוקות אלו בין ההורים כך תעלה יכולתם לשתף פעולה. מתחים בין בני זוג מרבים להיות חלק מהדינמיקה המשפחתית, למרבה הצער לא כל ההורים מזהים שתבנית המתח נשמרת אך התכנים משתנים. כלומר מוטב לבני זוג לא להיתפס לתוכן המריבה או המחלוקת ולפרק את התוכן שמחזיק את המתח, או להבין שביטחונו של ילדם חשוב להם יותר מהצלחתם במאבק.
ילדים ובני נוער מזהים בקלות מי מההורים נוטה לאפשר חופש בזמן שמחוץ לבית, מי נותן כסף ביתר קלות, מי מחליט על סכומי הכסף שמופנים לילדים, זוהי דינמיקה בריאה כל עוד אין סכנה שכדי לרצות בני נוער או מתוך חשש מהתנהגות חריגה יתן להם ההורה יותר מהרצוי להם ולמשפחה כולה. זהו אחד הנושאים שהסכמה בין ההורים תועיל לכולם. לעתים מוטב להגיע להסכמה כפשרה זמנית תוך כדי מעקב או תשומת לב אם נוצרה בינתיים התנהגות בונה של בני המשפחה.
שיתוף הילדים בדיון על הגבול הברור וההכרחי לתקציב המשפחתי נותן לפעמים גוון נוסף להחלטה.
ה"חזות המשותפת כלפי הילדים". היא רעיון שכדאי להחליט באלו נושאים הוא הכרחי ובאלו לא. קשה מאוד למי שנמצא בבית לומר כשהוא / היא נשאלים על רשות כלשהיא לומר "נחכה להורה האחר ואז נחליט" הדבר עלול להחליש את סמכותו.
חזות משותפת אינה הדרך הבטוחה להורות תקינה. מאידך העדר החזות המשותפת יכול להיות הבסיס להיוצרות קואליציה לא מודעת של הורה וילד. כלומר מצב שההורה שחסרה לו אמירה חד משמעית בנושא מסוים כלפי ההורה האחר נעזר ברצונו לחזק את מעמדו בילד. לרוב הילדים קל יחסית למצוא את הדרך ללב ההורה ה"סרבן", יחד עם זאת דרך חשיבה של ילדים אמינה יחסית ויכולה לגרום להורה עיקש להקשיב לנושאים שלרוב אינו מוכן לשנות את דעתו לגביהם כשהם מובאים על ידי ההורה האחר.
העדר חזות אחידה הוא סוג של תקשורת אמינה עם בני נוער ודוגמה לכך שקונפליקטים בין בני זוג הם חלק טבעי מהחיים.
ככל שתתפתח שיחה גלויה על מחלוקות אלו בין ההורים כך תעלה יכולתם לשתף פעולה. מתחים בין בני זוג מרבים להיות חלק מהדינמיקה המשפחתית, למרבה הצער לא כל ההורים מזהים שתבנית המתח נשמרת אך התכנים משתנים. כלומר מוטב לבני זוג לא להיתפס לתוכן המריבה או המחלוקת ולפרק את התוכן שמחזיק את המתח, או להבין שביטחונו של ילדם חשוב להם יותר מהצלחתם במאבק.
ילדים ובני נוער מזהים בקלות מי מההורים נוטה לאפשר חופש בזמן שמחוץ לבית, מי נותן כסף ביתר קלות, מי מחליט על סכומי הכסף שמופנים לילדים, זוהי דינמיקה בריאה כל עוד אין סכנה שכדי לרצות בני נוער או מתוך חשש מהתנהגות חריגה יתן להם ההורה יותר מהרצוי להם ולמשפחה כולה. זהו אחד הנושאים שהסכמה בין ההורים תועיל לכולם. לעתים מוטב להגיע להסכמה כפשרה זמנית תוך כדי מעקב או תשומת לב אם נוצרה בינתיים התנהגות בונה של בני המשפחה.
שיתוף הילדים בדיון על הגבול הברור וההכרחי לתקציב המשפחתי נותן לפעמים גוון נוסף להחלטה.
ה"חזות המשותפת כלפי הילדים". היא רעיון שכדאי להחליט באלו נושאים הוא הכרחי ובאלו לא. קשה מאוד למי שנמצא בבית לומר כשהוא / היא נשאלים על רשות כלשהיא לומר "נחכה להורה האחר ואז נחליט" הדבר עלול להחליש את סמכותו.
חזות משותפת אינה הדרך הבטוחה להורות תקינה. מאידך העדר החזות המשותפת יכול להיות הבסיס להיוצרות קואליציה לא מודעת של הורה וילד. כלומר מצב שההורה שחסרה לו אמירה חד משמעית בנושא מסוים כלפי ההורה האחר נעזר ברצונו לחזק את מעמדו בילד. לרוב הילדים קל יחסית למצוא את הדרך ללב ההורה ה"סרבן", יחד עם זאת דרך חשיבה של ילדים אמינה יחסית ויכולה לגרום להורה עיקש להקשיב לנושאים שלרוב אינו מוכן לשנות את דעתו לגביהם כשהם מובאים על ידי ההורה האחר.
העדר חזות אחידה הוא סוג של תקשורת אמינה עם בני נוער ודוגמה לכך שקונפליקטים בין בני זוג הם חלק טבעי מהחיים.
