יתרונות וחסרונות של ציפיות הורים מילדיהם להתחבר בקלות ולחוש שייכות חברתית

רוב ההורים בישראל מעריכים לטובה יכולות חברתיות של ילדם או ילדיהם. לא בכל התרבויות המערביות שהן הרלונטיות עבורנו מקבל נושא זה חשיבות כמו בארץ.  זוהי הערכה תלוית תרבות שאינה מתאימה לכל בני האדם, הורים כילדים. הורים המודעים למגבלות שלהם עצמם בנושא מחליטים לפעמים לעבור לסביבת מגורים שתקל עליהם ועל ילדיהם להרגיש שייכות. מובן שיש מסגרות נוספות המסייעות להשתיכות שאינן מחיבות שינוי במקום המגורים אך דורשות מההורים מעורבות אחרת. לעתים מגורים בסביבה שיש בה מודעות קהילתית גבוהה או מסגרת שיכולה לעזור לילד להשתייך נעשית מאימת כשאין באותה סביבה אלטרנטיבות או כשדימויים משפיעים על ילדים ובני נוער בטווח רחב יותר מאשר בסביבה נטולת מודעות קהילתית.יש ילדים שמעדיפים לצמצם את פעילותם החברתית מתוך נטייה אישיותית ולא על רקע טראומה או חוסר הצלחה בילדותם עלולים לסבול מסביבה עתירת שייכות.

 

מדדים מוכרים כמצמצמי נזקים בטווח הקצר עבור ילדים שחוו גרושים:

·         המשך מגורי הילדים בסביבה שבה גרו קודם לגירושין,

·         רמת חיים כלכלית דומה לרמה הכלכלית שחיו בה קודם לגירושין,

·         מפגשים קבועים ויציבים עם ההורה שאינו ההורה המשמורן (שאיתו הם חיים, זאת במצב שההורים לא הגיעו למשמורת משותפת).

·         תקשורת ישירה בין ההורים ועדכון הדדי ללא מעורבות הילדים.

·         נוכחות של שני ההורים בארועים שהילדים במרכזם כגון: אספות הורים, מופעים בחוגים ובבי"ס, חגיגות ימי הולדת ועוד.

·         שייכות לחבורה של הורים וילדים או הימצאות רבה עם בני המשפחה המורחבת.

שייכות חברתית לטוב ולרע

שייכות ידועה כמצב תומך בגיל ההתבגרות ואף קודם לכן, למרבה הצער שייכות כוללת הגדרה מי בפנים ומי בחוץ, המצב ה"טוב ביותר" לנער/ה הוא להיות שייכים ולהבין את הקשיים של אלו שאינם שייכים, מי שאינו רוצה להבין קשיים אלו או לשים לב אליהם נמצא לרוב בחשש שיאבד את זכותו להיות מוגדר כחלק מחבורה מסוימת.
רוב הסיפורים נכתבו על ה"שונים" אלו שסובלים מקשיי הסתגלות והתנהלות מאחר שאין להם תמיכה סביבתית שכן אין צורך לכתוב על השייכים, יחד עם זאת כאשר אחד מבני הנוער השייכים נותן לגיטימציה לקיומם של השונים הוא מוצג כגיבור אמיתי.

תגובה לתגובה של מירב מיכאלי או יתרונות וחסרונות של השתייכות למסגרת חינוכית עבור בני נוער המתקשים בכך

מירב מיכאלי הסבירה בגיליון הארץ שפורסם ב26.10.17 בתגובה לביקורת על דבריה שהוצאו מהקשרם תחת הכותרת "לא באתי לפרק" את הדברים הבאים:
"זאת המציאות. אלה הנתונים שהביאו אותי להגיד, שלמרבה הצער, בניגוד למה שכולנו רוצות ורוצים כל כך להאמין בו, המשפחה היא יותר מדי פעמים לא המקום הכי בטוח ומגונן, אלא להיפך — המקום הכי פחות בטוח לילדות וילדים."

להערכתי הורים שקוראים בלוג זה מתעניינים לעומק בצד הפיסי והרגשי של חיי ילדיהם ולכן אמירה זו אינה נחוצה להם.
הדברים הובאו כדי להסב את תשומת הלב להעדר "הגנה" רגשית על ילדים בגיל ההתבגרות מתוך דאגה לעתידם, לעתים במקום לסייע להם למצוא את תנאי החיים המתאימים להם בהווה, נוטים הורים לשמור על התנאים הטובים ביותר שמאפשרים לילדם להיות חלק ממסגרת.
כוונתי בעיקר לילדים שאינם מרגישים נוח במסגרות לימודיות רגילות בין אם מתוך חריגות חברתית ובין אם מתוך קשיים ללמוד או "להראות". להרגיש שרואים אותם ומבחינים בייחודם.

דרך החשיבה של הורים רבים קשורה בביטחון שהם חשים כל עוד ילדם נמצא תחת עין צופייה, אלא שספק אם יש עין צופיה בכל המסגרות. כשאני פוגשת הורים שהעזו לאפשר לילדם ללמוד מהבית בשנות ההתבגרות משום שהתקשו להתמודד עם העולם החברתי של בתי הספר אני מרגישה תערובת של הערכה רבה וחשש קל.
אני שואלת את עצמי:
" איך אינם חוששים ממה שיקרה לו כשהוא לבדו שעות רבות בבית"?
או " איך יוכל בהמשך דרכו להיות חלק ממסגרת"?

אין הורים רבים כאלו ולכן אני כנראה מכירה רק תוצאות טובות

מירב מיכאלי אמנם דיברה על התנאים בבית ואני מדברת על תנאים מחוץ לבית אלא שהמסר של ההורים בבית ביחס לעולם שבחוץ הוא בתחום הבית