כאשר הורים שואלים עצמם את השאלה
הקלאסית :" איפה טעינו" הם אינם לוקחים בחשבון שהאינטראקציה שהייתה בינם
לילדם כללה את אישיותו של הילד. אישיות זו אינה לוח ריק ויש בה חלקים
מולדים רבים. השאלה "איפה טעינו" יוצאת מנקודת הנחה שלילד אין חלק
באינטראקציה. זוהי הנחה נכונה בחלקה משום שהמבוגר הוא האחראי המרכזי מעצם היותו המבוגר ובעל היכולת להכיל ולהחליט מה התגובה הנכונה במצבים שלילדים אין יכולות כאלו. החלק המוטעה בהנחה הזו היא שאינה מתחשבת בהיות הילד חלק מאינטראקציה, גם אם
ה"טעות" של המבוגר הייתה בכך שלא הבין מה האינטראקציה הדרושה לילד
המסוים עלולה ההמשכיות של לקיחת האחריות של המבוגר כאשר הילד בוגר להתעלם מצרכיו
של הבוגר שהיה ילדו ומאישיותו הייחודית.
חלקו של המבוגר יכול להיות בחוסר
רגישות או בהעדר כלים לארגון אנטראקציות מתאימות לאישיות הילד בזמן הילדות, כאשר
הבדיקה בסגנון "במה טעיתי" נמשכת מתוך עמדה פטרונית בזמן שהילד בגר והתעצב עלולה להיווצר המשכיות פעילה
של הטעות. זאת משום שרגשות האשמה תופסים את מקום האינטראקציה החדשה המתאימה ליחסים
בין שני בוגרים.