התמונה מזכירה לי קליידוסקופ שבכל סיבוב שלו יש מראה שונה של הסביבה וממנה משתמעת המציאות. המציאות נמצאת בעיני המתבונן שבמקרה המדובר הוא ההורה. האופן שהורים חווים את המציאות נובעת ברוב המצבים מהחויה של ילדם וזו בעיה שדורשת למידה שכן, אין סיבה שהילד יחוה דברים באופן שאינו סוביקטיבי אך ההורה יתפקד באופן בונה לילד אם יהיה לו מבט רחב יותר על המצב שבו הילד נמצא. העדר מידע יכול לגרום לדאגה מוגזמת.
דאגה ביחס לילדים היא תופעה מוכרת ומושג שלרוב נתפס כחיובי בעולמנו. המינון קובע אם הדברים משפיעים על הילדים לטובה או באופן מחליש.
דאגה או דאגנות יכולה להיות חונקת, עלולה לכלול מסר לילד על כך שאינו יכול להסתדר בכוחות עצמו ושכוחו מגיע מההורה. מובן שהכול תלוי בגיל הילד אבל ילדים קולטים מסר מגונן מדי כבר בתנועותיהם הראשונות ובניסיונם להתפתח פיסית.
השינוי הדרוש בעניין אינו רק אישי הוא חברתי, מי שגדל בשנות ה50 וה60 במדינת ישראל הכיר יותר חופש תנועה מזה שהרשה לילדיו שגדלו בשנות ה80 וה90. חלק ניכר עקב שינויים במבנה הסביבה ועלייה ברמת האלימות.
מה שמאפיין רמת אכפתיות גבוהה ובריאה היא היכולת לתת לילדים מרווח של פרטיות ועצמאות במידה הדרושה להם ומובן שזה אינו עניין שקל להגדיר מילולית אלא ראוי להיבחן שוב ושוב מחדש. הן לפי תגובות הילד והן לפי התפתחותו ויכולותיו המשתנות.
