העברה בינדורית של סגנון הורות והבעיות שהיא מעוררת

בספרות המקצועית בתחום הדרכת הורים מקובל להבחין בין ארבעה סגנונות הורות, שמתבטאים במאפייני הסמכות שהורים מפעילים כלפי בני נוער - סגנון הורות סמכותי ,(authoritative) סגנון הורות שתלטני ,(authoritarian) סגנון הורות מתירני (permissive) וסגנון הורות דוחה ומזניח (rejecting-neglecting):

כל אחד מסגנונות אלו אינו מתוך בחירה אלא בעקבות העברה בינדורית שהורה חווה כילד והוא מעביר בתפקידיו כהורה לדור הבא. או בעקבות נתונים כלכליים ורגשיים שגם הם לא תמיד עקב בחירה.

הכרות של הורה עם ילדותו שלו ויכולת להיות ישר עם עצמו בנושא וכן עם בני משפחה אחרים תקל עליו להבין מדוע לעתים חלק מתגובותיו אינן מתוך בחירה. במצב כזה יכולה להתפתח מודעות גבוהה לעמדות שקל יחסית לשנות, מובן שבכל אחד מהסגנונות ניתן לשלב רגשות אוהבים המאזנים את החויה של הילד. ילדים ובני נוער רגישים במיוחד להוריהם, הורה שחושש שכבודו במשפחה יתערער אם ישנה את עמדותיו יופתע לטובה ויהנה מרמת קרבה חדשה לילדיו.

סמכות הורית בגיל ההתבגרות

" סמכות הורים"הוא אחד הנושאים שחוזרים ועולים בהדרכת הורים הנושא חשוב במיוחד בגיל ההתבגרות, בתקופתנו מתחיל לעתים גיל ההתבגרות בגיל עשר ולא ארבע עשרה כמקובל בעבר. מספר השנים שבהם נדרשת ומתרחשת התבגרות הולך ומתרחב ובעית הסמכות נדרשת עקב ריבוי הגירויים.

 חשוב לזכור כי הפרעות התנהגות, אלימות ודימוי עצמי נמוך שגורם לעתים להתנהגויות חריגות אינן רק תוצאה של סגנון החינוך, פעמים רבות יש משפיעים מרכיבים שונים כגון: אישיות הילדים, מיקומם בסדר הלידה במשפחה, תקופה קשה חברתית או לימודית, קשיי קשב וריכוז, על יכולת המתבגר להכיל סמכות, נושא שכשלעצמו קשה להערכה  ויחד עם זאת ראוי שיהיה מרכזי בהחלטת ההורים כיצד לנהוג.

מובן שהמצב המועדף עבור ילדים ובני נוער הוא הורה שיכול לשנות את הדרישות שלו תוך כדי התחשבות במצב של הילד בזמן נתון.

אם ההורים מגדירים לעצמם רצף של דרישות מעצמם ומהילדים המתורגמים לכללים ברורים ביכולתם לשנות רצף זה במצבי משבר מתמשך ביתר קלות בהשואה להורים שלא חשבו מראש על גישתם לחינוך. שינויים כאלו דורשים דיון במשפחה בתקופה פנויה ממתחים ולחצים בנושא הסמכות. ילדים שמבינים שכל אחד מבני המשפחה זקוק לתנאים שונים, לדרישות אחרות מההורים ולעזרה אחרת יוכלו להבין שסמכות הורית היא רצף ולא רק רשות ואיסור. 

התמודדות הורים עם חשיפת ילדים למדיה ולאלימות שבה

במוחם של הורים בעולם המודרני עולות מחשבות על סכנות מסוגים שונים המצפות לילדיהם, החל מהימצאות בארוע טרור וכלה בהתעללות פיסית ונפשית בבתי ספר.

ברמה הפחות מודעת נמצא עולם שלם של השפעות שאינן מטיבות עם נפשם של ילדים צעירים. הספרות הקלאסית כמו אגדות האחים גרים חשפה ילדים לאלימות אך ללא המחשות ובשליטת ההורים, היום המדיה 

אינה בשליטת ההורים,  ילדים משתמשים בפייסבוק בלי לדעת אם הם מתקשרים עם ילד או בוגר. 

הטלויזיה מציגה אלימות ומרגילה ילדים אליה

.יותר מאשר אדם שחילק בעבר סוכריות לילדות  מבוגר שממתין למצבי "ניצול" יכול להעזר בפייסבוק כגורם בלי שיוכלו לזהותו כמסוכן.

ניהול הסמכות ההורית בדרכי שלום-הדרכת הורים

מחלוקות בין ההורים עוזרות לילדים ובני נוער להשיג את רצונם ולפעול בצורה שאינה מקובלת על אחד מההורים.הנושא מטריד הורים במיוחד כשמדובר בהוצאות כספיות שלא מתאימות ליכולת הכלכלית או כשיש ספק לגבי מצבים "מסוכנים" נפשית ופיסית שבני נוער נוטים להסתיר. מובן שחשוב לזכור שמדובר בילדים גם כשהמבוגר מרגיש שהוא "מופעל" ושהשליטה אינה בידיו. 
ככל שתתפתח שיחה גלויה על מחלוקות אלו בין ההורים כך תעלה יכולתם לשתף פעולה. מתחים בין בני זוג מרבים להיות חלק מהדינמיקה המשפחתית, למרבה הצער לא כל ההורים מזהים שתבנית המתח נשמרת אך התכנים משתנים. כלומר מוטב לבני זוג לא להיתפס לתוכן המריבה או המחלוקת ולפרק את התוכן שמחזיק את המתח, או להבין שביטחונו של ילדם חשוב להם יותר מהצלחתם במאבק.
ילדים ובני נוער מזהים בקלות מי מההורים נוטה לאפשר חופש בזמן שמחוץ לבית, מי נותן כסף ביתר קלות, מי מחליט על סכומי הכסף שמופנים לילדים, זוהי דינמיקה בריאה כל עוד אין סכנה שכדי לרצות בני נוער או מתוך חשש מהתנהגות חריגה יתן להם ההורה יותר מהרצוי להם ולמשפחה כולה. זהו אחד הנושאים שהסכמה בין ההורים תועיל לכולם. לעתים מוטב להגיע להסכמה כפשרה זמנית תוך כדי מעקב או תשומת לב אם נוצרה בינתיים התנהגות בונה של בני המשפחה.
שיתוף הילדים בדיון על הגבול הברור וההכרחי לתקציב המשפחתי נותן לפעמים גוון נוסף להחלטה. 

ה"חזות המשותפת כלפי הילדים". היא רעיון שכדאי להחליט באלו נושאים הוא הכרחי ובאלו לא. קשה מאוד למי שנמצא בבית לומר כשהוא / היא נשאלים על רשות כלשהיא לומר "נחכה להורה האחר ואז נחליט" הדבר עלול להחליש את סמכותו.
חזות משותפת אינה הדרך הבטוחה להורות תקינה. מאידך העדר החזות המשותפת יכול להיות הבסיס להיוצרות קואליציה לא מודעת של הורה וילד. כלומר מצב שההורה שחסרה לו אמירה חד משמעית בנושא מסוים כלפי ההורה האחר נעזר ברצונו לחזק את מעמדו בילד. לרוב הילדים קל יחסית למצוא את הדרך ללב ההורה ה"סרבן", יחד עם זאת דרך חשיבה של ילדים אמינה יחסית ויכולה לגרום להורה עיקש להקשיב לנושאים שלרוב אינו מוכן לשנות את דעתו לגביהם כשהם מובאים על ידי ההורה האחר. 
העדר חזות אחידה הוא סוג של תקשורת אמינה עם בני נוער ודוגמה לכך שקונפליקטים בין בני זוג הם חלק טבעי מהחיים. 

תגובה לתגובה של מירב מיכאלי או יתרונות וחסרונות של השתייכות למסגרת חינוכית עבור בני נוער המתקשים בכך

מירב מיכאלי הסבירה בגיליון הארץ שפורסם ב26.10.17 בתגובה לביקורת על דבריה שהוצאו מהקשרם תחת הכותרת "לא באתי לפרק" את הדברים הבאים:
"זאת המציאות. אלה הנתונים שהביאו אותי להגיד, שלמרבה הצער, בניגוד למה שכולנו רוצות ורוצים כל כך להאמין בו, המשפחה היא יותר מדי פעמים לא המקום הכי בטוח ומגונן, אלא להיפך — המקום הכי פחות בטוח לילדות וילדים."

להערכתי הורים שקוראים בלוג זה מתעניינים לעומק בצד הפיסי והרגשי של חיי ילדיהם ולכן אמירה זו אינה נחוצה להם.
הדברים הובאו כדי להסב את תשומת הלב להעדר "הגנה" רגשית על ילדים בגיל ההתבגרות מתוך דאגה לעתידם, לעתים במקום לסייע להם למצוא את תנאי החיים המתאימים להם בהווה, נוטים הורים לשמור על התנאים הטובים ביותר שמאפשרים לילדם להיות חלק ממסגרת.
כוונתי בעיקר לילדים שאינם מרגישים נוח במסגרות לימודיות רגילות בין אם מתוך חריגות חברתית ובין אם מתוך קשיים ללמוד או "להראות". להרגיש שרואים אותם ומבחינים בייחודם.

דרך החשיבה של הורים רבים קשורה בביטחון שהם חשים כל עוד ילדם נמצא תחת עין צופייה, אלא שספק אם יש עין צופיה בכל המסגרות. כשאני פוגשת הורים שהעזו לאפשר לילדם ללמוד מהבית בשנות ההתבגרות משום שהתקשו להתמודד עם העולם החברתי של בתי הספר אני מרגישה תערובת של הערכה רבה וחשש קל.
אני שואלת את עצמי:
" איך אינם חוששים ממה שיקרה לו כשהוא לבדו שעות רבות בבית"?
או " איך יוכל בהמשך דרכו להיות חלק ממסגרת"?

אין הורים רבים כאלו ולכן אני כנראה מכירה רק תוצאות טובות

מירב מיכאלי אמנם דיברה על התנאים בבית ואני מדברת על תנאים מחוץ לבית אלא שהמסר של ההורים בבית ביחס לעולם שבחוץ הוא בתחום הבית

התמודדות הורים לילדים בגיל ההתבגרות עם לחץ חברתי שילדיהם נמצאים בו

יחסים בין הורים לילדים נבנים במשך שנים על בסיס תפקיד ההורים להיות אחראים ולדאוג לצרכי הילדים. תפקיד הילדים היה בעבר מתן כבוד ושמירת המשכיות המשפחה. בעולם המודרני ערכים אלו הולכים ונעלמים, מערכות היחסים הולכות ומקבלות אופי חד כיווני שבו אין בהירות מהו תפקיד הילדים.

מובן שיש מסרים שאינם נאמרים כמו ציפיות ההורה להצלחות של ילדיו בתחומים אקדמאים וקיום נורמות שאהב ההורה במשפחת המוצא שלו. אלו אינן מספיקות לטיפוח הדדיות ודיאלוג פתוח. כאשר חסר דיאלוג פתוח וגלוי בין הורים לילדים הקושי להתמודד יחד עם לחצים מהחברה ומהעולם הסובב אותנו גדל.

איש לא מכין הורים לדיאלוג פתוח ולניהולו, מובן שפתיחות אינה אפשרית רק כשהילדים מרגישים חשופים ומאוימים.

אלו הן חלק מהסיבות לקשיים שהורים רבים מתמודדים איתן כאשר בגיל ההתבגורת הם מבינים שילדיהם מסתירים מהם את רגשותיהם, הן כלפיהם והן כלפי גורמים בעולמם הפרטי. ילדים בגיל ההתבגרות חשופים ללחץ חברתי יותר מאשר בגילים אחרים. מצב של לחץ חברתי גורם לאנשים לחשוש מלומר את האמת, כולנו חשופים ללחצים חברתיים, ילדים ובני נוער מתקשים להבחין בין הצורך שלהם בשייכות לבין הפחד מחריגות. בני נוער לומדים כללים חברתיים מהר יותר משהם מודעים להם ואין ביכולתם להבין את השפעתם עליהם. אחת האפשרויות לטפח תקשורת היא לאפשר לבני נוער להכיר את רגשות ההורים באזורים שלא קל להורה להיפתח לגביהם.

הדרכת הורים בתפקידם כשומרי חוק

הצילום של הנער אינו משום שרק בגיל ההתבגרות אנשים לא תמיד מודעים לקשר הפסול בין שתייה ונהיגה. המודעות בציבור עולה אך קשה מאוד לשמור על כלל הנהג שלא שותה אם הדוגמה של ההורים אינה דוגמה המחמירה עם עצמה.