אני אוהבת את הצילומים הישנים בשחור לבן מכמה סיבות, בעיקר כי המצולמים לא מתבקשים לחייך אן לא ציפו מעצמם לחייך. הביום של התמונות כמו זו שלמעלה מדגים את הנוכחות המשפחתית דרך מבט ישיר אל המצלמה וארגון הקרבה הפיסית בין המצולמים.
מובן שלפנינו משפחה, הבה ליד האם זוכה לחיבוק כי כך אמהות מתנהגות, הבן ליד האב ידיו אסופות, לא ברור אם מרגיש לא נוח או שלא מצא מקום אחר לידיים. יש מתח באחיזת הגוף אצל כולם, האם הילדים מבינים שהם מייצגים את האנושות כולה ולא רק את משפחתם הקטנה?
