התשובות שלפניכן הן ביחס לפוסט של ה6.7.20
התשובה החשובה ביותר קשה, כשהאנרגיה מופנית לאחריות שלי כזו שבחרה יש
פחות האשמות ויותר יכולת להתחזק, לפעמים ההתחזקות היא דרך הקושי, כלומר ההוכחה
לעצמי שאני מוצאת דרכים לארגן את כוחותי ואם אפשר משתפת את בן הזוג במה שאני עוברת
באופן נטול תלונה.
יש עוד תשובות וכולן מחזירות את האחריות אלינו הנשים, בהנחה שאני
כותבת מתוך הזדהות עם מצב הנשים ב"מערכה", בעיקר נשים שמעדיפות לחשוב על
המשפחה וטובת ילדיהן לפני הקרירה שלהן ועדיין משקיעות במקום העבודה כי הן חלק
מהמצב הכלכלי ומהעתיד של ילדיהן אך באופן שונה מהחופש שנראה שיש לגבר.
השימוש במושג "מערכה" במרכאות הוא משום שגם מי שמכירה מקרוב
את הקשיים בגידול ילדים מראש מתוך קריאה, צפייה בחברה טובה או אחות לא יכולה לחוש אותם כמו שהם נחוים משעה לשעה של ערות
בלילות ותפקוד בימים, אלא שזו מערכה אהובה ואם זוכרים זאת זה עוזר.
אני לא ידעתי לשחרר כשהייתי בשיא הקושי ולא לחשוב על טובתי בדרך שדרשה
להוציא כסף לא זמין היה קשה ברמה הפסיכולוגית לא פחות מאשר בטכנית, לכן אני מציעה
לכל אישה שמתכננת משפחה להכיר לפני כן גורם תומך שאינו מתוך המשפחה, זו יכולה
להיות פסיכולוגית, רקדנית, מטפלת באומנויות, מדקרת, סטודנטית לאחד מהתחומים, או
מישהי שאין לה הגדרה מקצועית ולך יש חיבור אליה. עולם הברטר או עיריות שמנהלות "בנק
זמן" נעשה גדול ופתוח. הקושי העיקרי הוא להודות שאני צריכה איזון באנרגיות
שלי ולא תמיד האם כלומר הסבתא הנפלאה בעולם יכולה להתאים לזה.
