דפוס של הסתרות בתוך המשפחה יכול להיות
מסר מבלבל עבור ילדים ובני נוער. זהו דפוס שמוביל לחוסר הבחנה בין שקר לבין הסתרה.
גם כאשר ההסתרה נובעת מצורך הגיוני לשמור על פרטיות ומאפשרות שהמידע לא יועיל לילד
אלא יעורר מתחים מיותרים מוטב להפנות תשומת לב להעברת מידע דרך סיפור (בגיל הרך)
או הסבר על צורך בפרטיות לפני שמוצאים פיתרון קל כמו לספר שהיינו אצל חברים.
כשאנו אומרים לילד "זה ענייני
האישי" או "איני יכולה לשתף אותך בעניין" האינטונציה ושפת הגוף
משפיעים לא פחות מהמילים. קשה לנו לחשוב כהורים לילדים בגילאים בין שלוש לעשר על
מצב הפוך שבו נשמע תשובה דומה מילדינו. הבעיה היא שילדים מאמצים את הדפוס לרוב
לקראת גיל ההתבגרות או במהלכו והורים מאשימים אותם בטעות בשקר.
ילדים שנוטים לשקר עושים זאת מחשש ומפחד
מתגובת הסובבים. חלקם חושבים שהאמת אינה בהכרח ערך כה חשוב, ואם המבוגרים
המשמעותיים אינם אומרים אמת, גם לי יש לגיטימציה לשקר. אחרים מאמינים שאם מודאגת
תוסיף מתח לחוויה החשובה והחדשה שלהם.
