עלינו להחליף את התפיסה הרומנטית בהכרה טרגית (וקומית לעתים) בכך שכל אדם יכול לתסכל, להכעיס, להרגיז, להטריף את הדעת ולאכזב אותנו — ושאנחנו (בלי כוונת זדון) נעשה אותו דבר למישהו אחר. תחושת הריקנות וחוסר השלמות שלנו יכולה להיות אינסופית. אבל שום דבר מזה אינו חריג או מהווה עילה לגירושים. הבחירה למי להתחייב היא לא יותר מזיהוי של סוג הסבל הספציפי שלמענו היינו רוצים להקריב את עצמנו.
תפיסת העולם הפסימית הזאת מציעה פתרון להרבה מהמצוקה והחרדה שמלוות את הנישואים. זה אולי נשמע מוזר, אבל הפסימיות מקילה את הלחץ היצירתי המופרז שהתרבות הרומנטית שלנו מפעילה על הנישואים. חוסר ההצלחה של בן זוג מסוים לגאול אותנו מייסורינו ומצערנו אינו טיעון נגד אותו אדם ואינו אות לכך שהקשר ראוי להיכשל או מצריך שיפור.
