תחושות ניכור של בני נוער כלפי סביבתם אינן דבר נדיר.
הורים המכירים את נפלאות הגיל לא מקבלים כמובן מאליו מצבים שבהם בני נוער מוצאים
לעצמם ענין וייעוד שמחבר אותם לסביבה, כל עוד לא מדובר בסביבה העלולה להזיק.
החשש המרכזי ממצבי ניתוק אינו בשל חוויה שלילית מצטברת
למרות שמוטבשזו הייתה הסיבה, החשש הוא מנטיית הגיל לדיכאון של גיל ההתבגרות שעלול
להביא להתאבדויות.
יש אנשים המתפנים לגידול ילדים כשהם מוכנים לעבור יחד
עם הילדים את השלבים הצפויים ועבורם חיבור לעניין בגיל שקודם לגיל שתיים עשרה יכול
לחסוך שנות תסכול חשובות. הורים אחרים אינם יכולים להתפנות מסיבות כלכליות ולעתים
מחוברים ילדיהם למצבם הכלכלי או הרגשי כך שאין צורך בכך.
למרבה הצער עדיין חסרה מודעות בבתי ספר תיכוניים לקשר
בין קשיים במסגרת בית הספר לזהות אישית. מורים ומחנכים מתמודדים עם קשיים גדולים
בתפקוד היום יומי של המערכת. בבתי ספר שיש בהם מגמות אמנות נחסכים חלק מתסכולי
ההתבגרות. ככל שאדם מגיע לבטא את עצמו כך עולים סיכוייו להיות מחובר ומשמעותי
לעצמו ולסביבתו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה