שינוי הפוקוס מהיחיד אל המשפחה והתהליכים המתרחשים בה

סרטים רבים עוסקים במערכות יחסים זוגיות ומשפחתיות הן כנושא מרכזי או כנושא שמציג את מערכות היחסים כחלק מהנושא, הסרט "הבוגר" הישן והטוב, "תקוה בהופ ספרינגס" עם מריל סטריפ וטומי לי ג'ונס,  סדרות קולנועיות בולטות עוד יותר בתחום זה, (זגורי אימפריה, קרובים קרובים, פלפלים צהובים)

מרכז העניין של הסדרה "פלפלים צהובים" הוא התארגנות משפחתית סביב ילד על הספקטרום האוטיסטי והאוטיזם נמצא במרכז, במבט נוסף ניתן לומר שהאוטיזם הוא סיפור המסגרת. ההזדמנויות שנפרשות במסגרת זו להציג כמה סגנונות של זוגיות, כמה סגנונות של התמודדויות משפחתית משפיעות על ההתעניינות של הצופה יותר מתופעת האוטיזם.

הנטייה שלנו כצופים נמשכת יותר להזדהות עם דמות זו ואחרת ופחות להבנת מערכת היחסים ונגיעתה בחיינו.

האם זה הרגל? קושי להתמודד? חשש לפגוש מצבים מורכבים או כאלו שאנו חווים אותם כהגנה? או פשוט נושא שאינו נמצא בפוקוס שלנו כי מסיבות שונות לא דובר בו ותשומת הלב לא הופנתה אליו בתרבות שבה גדלנו.

השאלות האלו נועדו לקדם התייחסות חדשה יחסית לנושא, עד לא מזמן זוגיות ומשפחתיות היו עניין מובן מאליו, בעשרים השנים האחרונות החלה להתפתח גישה הרואה בזוגיות תהליך משתנה וצומח, מצב שדורש הזנה או הכנה לשינויים, כך גם לגבי משפחה, מי שמתבונן במשפחות לומד לראות ניואנסים המעניינים אותו במשפחתו. יש הורים המתעניינים במה שקורה לכל אחד מילדיהם ויש כאלו שהפוקוס שלהם משלב בתהליך שעובר היחיד את התהליך שעוברת המשפחה כולה.

ניתוק מהסביבה וממשמעות החיים אצל בני נוער

תחושות ניכור של בני נוער כלפי סביבתם אינן דבר נדיר. הורים המכירים את נפלאות הגיל לא מקבלים כמובן מאליו מצבים שבהם בני נוער מוצאים לעצמם ענין וייעוד שמחבר אותם לסביבה, כל עוד לא מדובר בסביבה העלולה להזיק.

החשש המרכזי ממצבי ניתוק אינו בשל חוויה שלילית מצטברת למרות שמוטבשזו הייתה הסיבה, החשש הוא מנטיית הגיל לדיכאון של גיל ההתבגרות שעלול להביא להתאבדויות.

יש אנשים המתפנים לגידול ילדים כשהם מוכנים לעבור יחד עם הילדים את השלבים הצפויים ועבורם חיבור לעניין בגיל שקודם לגיל שתיים עשרה יכול לחסוך שנות תסכול חשובות. הורים אחרים אינם יכולים להתפנות מסיבות כלכליות ולעתים מחוברים ילדיהם למצבם הכלכלי או הרגשי כך שאין צורך בכך.

למרבה הצער עדיין חסרה מודעות בבתי ספר תיכוניים לקשר בין קשיים במסגרת בית הספר לזהות אישית. מורים ומחנכים מתמודדים עם קשיים גדולים בתפקוד היום יומי של המערכת. בבתי ספר שיש בהם מגמות אמנות נחסכים חלק מתסכולי ההתבגרות. ככל שאדם מגיע לבטא את עצמו כך עולים סיכוייו להיות מחובר ומשמעותי לעצמו ולסביבתו

טיפול זוגי לפי הגישה הנאראטיבית

אפסטון וויט (White, & Epston, 1999) טוענים "לא רק שסיפורים שאנשים מספרים על חייהם מגדירים את המשמעות שהם נותנים לחוויותיהם, אלא שהסיפורים הללו גם מגדירים איזה חוויות בוחרים אנשים כדי לתת משמעות לחייהם".

בטיפול נרטיבי מתן כותרת לסיפור החיים הזוגי היא פעולה המחייבת בחירה כזו. זהו החלק הקריטי בתהליך של הגדרה והחצנה של הבעיה שאותה יש לפתור. גישה זו משאירה בידי המטופלים את הכוח להחליט מהו הסיפור הדומיננטי בחייהם כעת ולאיזה סיפור הם מעוניין להגיע בעתיד.   הגדרת כותרת עתידית לחיים יכולה לעזור לזוג לעצב מחדש את מערכות היחסים.

תפקידם של המטפל או היועץ הזוגי בגישה הנרטיבית

מקורו אחר של הטיפול הנרטיבי הוא הטיפול המשפחתי. הפרקטיקה של הטיפול הנרטיבי דורשת העדר שיפוטיות. יש מקום לשאול "במה שונה העדר השיפוטיות של הטיפול הנרטיבי מזו של גישות אחרות שאמפטיה היא מושג המפתח שלהן לקבלת המטופל."?

ההבדל בין אמפטיה להעדר שיפוטיות היא בכך שהמטפל בגישה נרטיבית לא בודק את המטופל בהשואה לנורמות כמו שלבי התפתחות האישיות או שלבי התפתחות הזוגיות או התפתחות בתחום הבגרות הרגשית.

המושג אמפטיה משמעו-הפגנת חיבה, חמלה או הזדהות עם רגשות או כאבי הזולת; היכולת להבין, להרגיש, לשים לב, להיות רגיש ...

אלו מושגים המניחים כמובן מאליו שהמטפל יכול מעצם היותו אדם חושב להיות שיפוטי והוא מכוון לארגן את עצמו בדרך המונעת שיפוטיות.

המטפל בגישה נרטיבית מקבל את סיפורו של המטופל כפי שהוא ומנסה להיות שותף או עורך שותף. המטפל נמצא כצופה משתתף מתוך מחשה של ליווי. האדם בטיפול כזה אינו הבעיה, יש אדם ויש בעיה. כלומר יש הפרדה בין האדם לבעיה ויש כוונה לייצר נראטיב משותף לבעיה.

בטיפול זוגי אם אחד מבני הזוג אומר "אני תלותי" המטפל יאמר "יש בעיה של תלות" ויכוון את שני בני הזוג להתייחס אליה, הפרדת הבעיה וניסוחה באופן שאינו משויך לאחד מבני הזוג היא הדרך ליצור קואליציה של בני הזוג מול הבעיה. ההתמודדות המשותפת של בני הזוג מול הבעיה יכולה לשחרר את בני הזוג מהמאבק בינהם ולהפנותם למאבק משותף בבעיה. בני הזוג ייצרו כך מכנה משותף נרטיבי, לאחר שיבינו שיש בחירות בתוך הצגת המציאות ואין פתרון צודק.

מטפל/ת שאומר/ת לבני הזוג "שניכם סובלים" מעבה את הנרטיב המשותף ועוזר להם לדבר ולהרחיק את הבעיה.

במסגרת תפיסה זו ההקשבה הנרטיבית מובילה להבנה שהחיים הם מראה בלתי פוסקת. אדם מסופק הוא לרוב אדם שלקח אחריות ולכן הצליח למצוא משמעות.

תאור פגישת הכרות עם משפחה שפונה בעניין קושי עם ילד

השאלות של מנחה משפחה צריכות להיות מכוונות להבנת הנושאים הבאים:

סגנון התפקוד היום יומי בבית

חלוקת תחומי האחריות בין ההורים לבין עצמם

תחומי האחריות של הילדים

דרכי הביטוי של המצוקה של הילד שבשבילו פנו ומצבם של ילדים אחרים במשפחה

אלו מצוקות יש להורים

איך מצליחים ההורים לראות כל ילד בנפרד?

הפניית תשובת לב לכך שכל הילדים חשופם לאותן בעיות וכל אחד מגיב אחרת

האם יש לכידות משפחתית?

האם הילדים בורחים לפינות?

מה המשאבים החיצוניים כמו משפחה מורחבת?

טיפול באנקומפרזיס

כאשר יש צורך להתמודד במהלך טיפול משפחתי עם בריחת צואה ניתן לקרב את הילד הנמצא בטיפול להרגשת דחיה ממצב הבריחה, ציור גודל החומר הדוחה הוא דרך לייצר הרגשת דחיה וכלי לעקוב אחר שינויים. הדף המצורף נותן דוגמה חלקית לצורת עבודה כזו

כאשר הכעס עולה על גדותיו וצועק "ייעוץ זוגי"

זוגות המגיעים לטיפול זוגי או לייעוץ זוגי שומרים מכל משמר על התחום הבטוח ביניהם. תחום בטוח יכול להיות פרק חיים שאין לבן או לבת הזוג גישה אליו, מחלוקת בנוגע לחלוקת תפקידים בבית, אחריות כלכלית שרק אחד מבני הזוג נושא בה, מחלוקות על סגנון היחסים עם משפחות המוצא או על סגנון התקשורת עם משפחות המוצא בתחומים כספיים. הנושא אינו החלק הקשה בהבנת "חוזה הנישואין שאינו כתוב" אלא החשש משינוי. שינוי פרושו כניסה למצב לא ידוע ולא בטוח. אנשים רבים אינם אוהבים שינויים בחייהם אך שינויים שאחרים יוצרים עבורם ובמיוחד בני הזוג מאיימים יותר. שינויים כאלו דורשים לשנות את תחומי הנוחות מבחינה פסיכולוגית ומעשית. ניתן להתרשם מדברים אלו ולחשוב שייעוץ זוגי המשנה את ה"חוזה הבלתי כתוב" הוא תהליך בעייתי בעיקרו, העניין הוא שבדרך כלל מגיעים זוגות לשלב עמוס בכעסים לפני שהם פונים לייעוץ זוגי. זהו שלב שאין בו בררה אלא לבדוק אפשרות לשינוי. זה אינו תהליך קל אך כשמדובר בחיים זוגיים הוא יכול להיות נקודת מוצא לזוגיות בסגנון חדש ולצמיחה זוגית.